קדושת הנישואין היא יסוד מרכזי בחברה תקינה, ופגיעה בה נחשבת לשבר מוסרי חמור. כאשר מתרחש מעשה של ניאוף, התורה מתייחסת אליו כאל קלקול עמוק המחייב ענישה מחמירה ומיגור מוחלט, תוך הטלת אחריות על שני השותפים לעבירה.
המילים כִּֽי־יִמָּצֵ֨א מלמדות שהמעשה התגלה והוכח בבירור על ידי עדים [רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש, תורה תמימה]. עם זאת, יש המדגישים כי לשון "מציאה" מרמזת גם על מצב שבו בית הדין חקר וחיפש באופן פעיל אחר האמת בעקבות שמועות וחשדות שקדמו למעשה [העמק דבר].
האיסור מתייחס למי ששֹׁכֵב ׀ עִם־אִשָּׁ֣ה בְעֻֽלַת־בַּ֗עַל, קרי, אישה נשואה [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מרחיבים את ההגדרה וכוללים בה גם אישה ארוסה שכבר נבעלה בבית אביה [רלב"ג, תורה תמימה], וכן יבמה הממתינה לייבום [מלבי"ם, צפנת פענח]. המונח שֹׁכֵב כולל בתוכו את כל סוגי הביאות, בין כדרכה ובין שלא כדרכה [רלב"ג, מלבי"ם].
הביטוי וּמֵ֙תוּ֙ גַּם־שְׁנֵיהֶ֔ם נועד להשוות את חומרת העונש של שני הצדדים, וטומן בחובו כמה רבדים הלכתיים. גישה מרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכדי להתחייב בעונש, על המעשה להיות כזה ששניהם מפיקים ממנו הנאה גופנית שווה. הדבר בא להוציא "מעשה חידודים" (מגע חלקי או צורות משכב חריגות) שבהם האישה אינה נהנית, ועל כן אין עליהם חיוב מיתה. למרות שהגבר הוא לרוב היוזם, המפתה והפושע העיקרי במעשה, התורה מדגישה שגם האישה נושאת באחריות מלאה ודינה שווה לו [רמב"ן, רבינו בחיי, צרור המור, ביאור יש"ר].
בנוסף, המילה גַּם מרבה מקרים מיוחדים. הפרשנים מסכימים כי היא באה ללמד שאם האישה הנואפת מעוברת, בית הדין אינו ממתין עד שתלד אלא מבצע את גזר הדין מיד, שכן העובר נחשב לחלק בלתי נפרד מגופה. הדבר נובע גם מהרצון למנוע את הבאתו לעולם של ילד שיישא אות קלון של ממזרות לכל חייו [רש"י, תורה תמימה, ברטנורא, ברכת אשר].
מחלוקת קיימת סביב משמעות נוספת של הריבוי. יש המפרשים שהכוונה היא ל"הבאים אחריהם", כלומר, אם הזוג כבר נידון למוות בבית דין, ובכל זאת אדם אחר שכב עם האישה, או שהגבר שכב עם אישה אחרת, גם החוטאים החדשים נידונים למוות. ההלכה אינה פוטרת אותם בטענה שהנידונים נחשבים כבר כ"אנשים מתים" שאין משמעות למעשה עמם [רש"י, מזרחי, רא"ש, גור אריה, חזקוני]. מנגד, יש הגורסים "מאחריהם", כחיזוק לכך שהאיסור חל גם על ביאה שלא כדרכה [דברי דוד].
כפילות הלשון הָאִ֛ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִם־הָאִשָּׁ֖ה וְהָאִשָּׁ֑ה נראית לכאורה מיותרת לאחר שכבר נאמר "שניהם", אך היא באה ללמד על מצבים שבהם רק אחד מהצדדים בר עונשין. אם אחד מהם הוא קטן (שאינו בגיל ענישה), או במקרה של אונס ושגגה, הצד שעשה את המעשה מרצון ובבגרות ייענש לבדו [רמב"ן, טור, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש]. מעבר לכך, אפילו אם האישה טוענת בדיעבד שנאנסה, אם נמצאה בשעת המעשה כשהיא מסכימה, היא נענשת, שכן הדבר מוכיח שתחילת המעשה נעשתה מרצונה [העמק דבר].
הפסוק נחתם בציווי וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל. מטרת הענישה אינה רק לבוא חשבון עם החוטאים, אלא לבער את שורש הרע עצמו מתוך החברה. על בית הדין מוטלת החובה לא רק להעניש, אלא לפעול באופן אקטיבי כדי לעקור תופעות של טומאה ופריצות, ולהבטיח שמעשים כאלו לא יישנו בישראל [צרור המור, מלבי"ם].