יצא לכם פעם לחשוב מי היו המורים של עם ישראל בתקופת התנ"ך? משה רבנו מעניק לשבט לוי ברכה מיוחדת וכפולה, שהופכת אותם גם למנהיגים הרוחניים של העם וגם לאחראים על העבודה הקדושה בבית המקדש. הלוויים נבחרו להיות מורי הדרך משום שהם הוכיחו נאמנות מוחלטת לה'. בנוסף, מכיוון שהם לא קיבלו נחלה ושדות בארץ ישראל, הם היו פנויים מעבודה חקלאית ויכלו להקדיש את כל הזמן שלהם ללימוד התורה. בזכות יראת השמים שלהם, הדברים שהם לימדו נכנסו ישר אל הלב של השומעים.
משה מסביר שהם ילמדו את העם בשני שלבים. תחילה, מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, כלומר הוראת ההלכות הבסיסיות ודיני היומיום לכלל העם, שנקרא כאן בשם "יעקב". לאחר מכן, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, שזהו לימוד עמוק יותר של התורה המיועד לתלמידי חכמים, שנקראים בשם המכובד "ישראל".
החלק השני של הברכה מוקדש לכוהנים שמשבט לוי, שעבדו בבית המקדש. משה אומר שהם יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, כלומר יקטירו את הקטורת, שהיא תערובת בשמים מיוחדת, ממש לפני ה'. עבודת הקטורת מראה על המסירות המלאה של הלב שלנו לה'. לבסוף, משה מברך אותם על הקורבנות שהם יקריבו, כמו שכתוב וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. המילה כָלִיל מתארת קורבן מיוחד שעולה כולו לכבוד ה', מבלי שהכוהנים משאירים ממנו שום חלק לעצמם.