שבט לוי זוכה לברכה ייחודית וכפולה, המשלבת בין הנהגה רוחנית-אינטלקטואלית לבין עבודה מעשית וקדושה במקדש. משה רבנו מקדים ומספר בשבחם של הלוויים טרם מתן הברכה, כדי שהעם יכיר במעלתם ולא יתרעם על כך שזכו לברכה העליונה ביותר [שפתי חכמים].
החלק הראשון של הפסוק מתמקד בייעודם כמורי הדרך של האומה. הלוויים נמצאו ראויים לתפקיד זה משום שהוכיחו נאמנות מוחלטת לה' בחטא העגל, דנו ללא משוא פנים ולא ריחמו אף על קרוביהם [מזרחי, שפתי כהן, חזקוני]. בנוסף, מכיוון שלא קיבלו נחלה בארץ, הם פנויים מעול החקלאות והטרדות הגשמיות, ויכולים להקדיש את כל זמנם ללימוד התורה [חזקוני, בכור שור]. בזכות יראת השמים שלהם, דבריהם חודרים היישר אל לב השומעים [שפתי כהן], וכדי לממש ייעוד זה הם יפוצו ויתפזרו בכל רחבי הארץ [קיצור בעל הטורים].
הפרשנים מבחינים בשתי רמות של הוראה בפסוק: מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב מתייחס להוראת ההלכה הפסוקה, דיני הממונות והחובות המעשיות הנמסרות לכלל העם, המכונה בשם הבסיסי "יעקב". לעומת זאת, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל מכוון ללימוד מעמיק יותר של מצוות שבין אדם למקום ולחידוש הלכות עבור תלמידי חכמים, המיוצגים בשם המעולה יותר "ישראל" [העמק דבר, תולדות יצחק, רש"ר הירש]. הקדמת ה"משפטים" ל"תורה" באה ללמד שקבלת העול המעשית חייבת לקדום להשגה השכלית [רש"ר הירש]. ההוראה מופיעה בתחילת הפסוק, שכן הפצת התורה היא התכלית העליונה, החשובה אף יותר מעבודת המקדש [רלב"ג].
החלק השני של הפסוק עובר לעבודת הקורבנות. בעוד שכלל השבט זכה בברכת ההוראה, עבודת המקדש המוזכרת כאן יוחדה אך ורק לכוהנים שבהם [אבן עזרא, הטור הארוך, העמק דבר, ביאור יש"ר].
יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ מתאר את העבודה הפנימית והנכבדה ביותר על מזבח הזהב [הכתב והקבלה, אדרת אליהו, ביאור יש"ר]. המילה בְּאַפֶּךָ מתפרשת מלשון פנים, כלומר הקטרת הקטורת לפני ה' [הכתב והקבלה, נתינה לגר]. גישה נוספת קושרת מילה זו למושג "אף" וכעס: לקטורת יש סגולה מיוחדת ליישב את הדעת, להמתיק את מידת הדין ולעצור מגפות הראויות לבוא על חוטאים [מלבי"ם, תולדות יצחק, שפתי כהן]. עבודת הקטורת היא כה מיוחדת ונדירה, עד שהיא מביאה עשירות לכוהן המבצע אותה [תורה תמימה]. הקטורת מוזכרת לפני הקורבנות משום שהיא מסמלת את ההתמסרות המוחלטת והפנימית של הרוח והנפש לרצון ה' [רלב"ג, רש"ר הירש].
לבסוף, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ מכוון לעבודה החיצונית על מזבח הנחושת [אדרת אליהו]. המילה כָלִיל מתארת את קורבן העולה, הנקרא כך משום שהוא נשרף וכלה כולו עבור ה', מבלי שהכוהנים יותירו ממנו חלק לאכילתם [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, ביאור יש"ר, שפתי חכמים, שפתי כהן]. דעה נוספת מציעה שהמושג כָלִיל כולל גם את מנחת הכוהן הנשרפת כולה, או את הגחלים המוכנסות לקודש הקודשים [נתינה לגר]. אש המזבח המכלה את הקורבן משמשת כמעין תחליף, הסופג את מידת הדין והכעס במקום שיפגעו בעם [מלבי"ם, תולדות יצחק].