מערכת הברכות שמעניק משה לשבטי ישראל רגע לפני מותו נפתחת בברכה קצרה וממוקדת לשבט ראובן. הברכה עוסקת בערכים הבסיסיים ביותר של קיום, הישרדות והמשכיות, ומשקפת את ההיסטוריה המורכבת של השבט ואת מעמדו הייחודי לקראת הכניסה לארץ.
הבחירה לפתוח את הברכות דווקא בראובן נובעת מהיותו הבכור, ולכן ראוי היה להעניק לו את משפט הבכורה בברכה, וכן משום ששבט זה היה הראשון לקבל את נחלתו בעבר הירדן והראשון לצעוד כחלוץ לפני המחנה בכיבוש הארץ [רמב"ן, אבן עזרא, אברבנאל]. עם זאת, בולט בהעדרו מן הברכות שבט שמעון, אחיו של ראובן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה השמטה זו בחטאו של שבט שמעון בבעל פעור, שם היו השמעונים החוטאים המרכזיים ונשיאם נהרג [רש"י, אבן עזרא, הטור הארוך]. מנגד, יש הסבורים כי השמטת שמעון נובעת מאילוץ מספרי: התורה מונה תמיד שנים עשר שבטים בלבד. מאחר שה' ציווה לפצל את יוסף לשני שבטים (אפרים ומנשה), ומאחר שמשה היה חייב לברך את שבט לוי שכן מברכתו מתברכים כל ישראל, נוצר צורך להחסיר שבט אחד כדי לשמור על המספר הטיפולוגי שנים עשר. שמעון נבחר להשמטה משום ששבטו לא היה גדול, נחלתו הובלעה בתוך נחלת יהודה, והוא עתיד היה להתברך מתוך ברכתו של יהודה [רמב"ן, שד"ל, אברבנאל].
הברכה יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־יָמֹת מתפרשת בשני רבדים עיקריים: הרובד הפיזי־צבאי והרובד הרוחני־היסטורי.
ברובד הפיזי, הפרשנים מסכימים כי הברכה קשורה למקומו הגיאוגרפי של השבט ולתפקידו הצבאי. בני ראובן בחרו לשבת בעבר הירדן, אזור החשוף לסכנות מאויבים, והתחייבו לעבור כחלוצים לפני בני ישראל כדי להילחם על כיבוש הארץ. משה מתפלל עליהם שיחיו חיים בטוחים בנחלתם, ושאותם לוחמים העוברים בראש המחנה, במקום המסוכן ביותר, יצליחו במלחמתם ולא ימותו בה [ספורנו, אברבנאל, בכור שור, העמק דבר].
ברובד הרוחני, הברכה מהווה תפילה לכפרה על חטאי העבר של השבט, כדי שלא יפגעו בעתידו. משה מבקש שראובן יחיה בעולם הזה ולא ימות לעולם הבא, כלומר שלא יאבד את חלקו הרוחני והנצחי בגלל מעשה בלהה פילגש אביו [רש"י, תרגום אונקלוס, רבנו בחיי, שפתי כהן]. אחרים רואים בכך תפילה על הישרדות השבט בעקבות מעורבותם של בני ראובן (דתן ואבירם) במחלוקת קורח, שם מתו רבים ממנהיגיהם, שמשה מבקש שהשבט לא ייכחד בעוון זה [אור החיים, צרור המור].
סופה של הברכה, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, מתמקד באנשי השבט. המילה מְתָיו מכוונת לאנשים חשובים, גיבורים וראויים לצאת למלחמה [העמק דבר, כלי יקר, מלבי"ם]. לגבי משמעות הביטוי כולו, קיימות שלוש גישות פרשניות מרכזיות:
הגישה הראשונה, הממשיכה את הקו הצבאי, מפרשת כי משה מברך את הלוחמים שיצאו לקרב ויחזרו לבתיהם בדיוק באותו מספר, מבלי שייפקד מהם אפילו חייל אחד [רא"ש, פני דוד, הדר זקנים, בכור שור].
הגישה השנייה מסבירה את הביטוי כהבטחה להמשכיות ומעמד. משה מתפלל ששבט ראובן ימשיך תמיד להימנות במספרם של שבטי ישראל, ולא ייגרע ממניין השנים עשר חרף חטאיו ההיסטוריים [רש"י, רמב"ן].
הגישה השלישית מציעה קריאה לשונית שונה, ולפיה מילת השלילה "אל" מן הצלע הקודמת ("ואל ימות") נמשכת גם לכאן, כך שיש לקרוא: "ואל יהי מתיו מספר". לפי קריאה זו, משה מברך את שבט ראובן שיתרבו מאוד, עד שאנשיהם יהיו רבים מספור ולא ניתן יהיה למנותם, שכן כל דבר שניתן לספור אותו נחשב למועט [אבן עזרא, רבנו בחיי, אברבנאל].