טרם יחל משה לברך כל שבט ושבט בנפרד, הוא פותח את דבריו בדברי שבח לה' ובהזכרת זכותם של ישראל. פתיחה זו נועדה לרצות את ה', להזכיר את חסדיו, ולהראות כי עם ישראל ראוי לברכות שיבואו בהמשך [רש"י, ספורנו, מזרחי, כלי יקר, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על כך שהכתוב מציין שה' בא מִסִּינַי ולא "לסיני". גישה אחת מסבירה שה' יצא לקראת ישראל שחנו בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל את פני כלתו [רש"י, מזרחי]. גישה אחרת רואה בכך ביטוי להשראת השכינה שהחלה בהר סיני, משם ירד הכבוד אל אוהל מועד והמשכן, והמשיך ללוות את ישראל בכל מסעותיהם [רמב"ן, טור, תולדות יצחק]. נוסף על כך, ה' בחר להתגלות דווקא בהר סיני, הנמוך שבהרים, כדי ללמד שהוא בוחר לשכון עם השפלים וענווי הרוח [כלי יקר].
הפרשנים נחלקים בשאלה מדוע מוזכרים הר שעיר והר פארן, וכן מדוע נעשה שימוש בפעלים שונים של אור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים נשענת על המדרש, ולפיו ה' החזיר את התורה על כל האומות לפני שנתנה לישראל. תחילה פנה לבני עשו היושבים בשֵּׂעִיר, ולאחר מכן לבני ישמעאל שבפָּארָן, אך הם סירבו לקבלה, ורק ישראל הסכימו [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, גור אריה]. השימוש בפעלים שונים מוסבר בכך שזריחה היא אור חזק יותר מהופעה; אצל עשו נאמר וְזָרַח מאחר שמעשו עתידים לצאת גרים שיצטרפו לעם ישראל, ואילו אצל ישמעאל, שאין גרים יוצאים ממנו, נאמרה רק הוֹפִיעַ, שהיא התחלת אור בלבד [פני דוד]. לחלופין, הזריחה לעשו מסמלת אור שמש רגיל, בעוד ההופעה לישמעאל מסמלת גילוי שכינה מסוים, משום שישמעאל עשה תשובה בחייו [כלי יקר].
גישה שניה מפרשת את הפסוק על דרך הפשט וההיסטוריה. שעיר ופארן הם מקומות סמוכים לסיני שבהם עברו ישראל במדבר. הפסוק מתאר את המשכיות גילוי השכינה, הניסים וההשגחה שליוו את ישראל לאורך ארבעים שנות נדודיהם בדרכים אלו, שבהן ה' המשיך להאיר להם את הדרך ולהושיעם [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם, שד"ל].
המילה וְאָתָה פירושה "ובא". ה' בא מלווה במלאכי השרת הקדושים שירדו עמו על ההר [רמב"ן, רשב"ם]. עם זאת, ה' לא הגיע עם כל צבאות השמים, אלא רק עם מקצתם, כדי להראות את ענוותו, שלא כמלך בשר ודם המציג את כל עושרו ביום חופתו [רש"י, מזרחי]. פירוש נוסף מציע שה' עזב את רבבות המלאכים הקדושים בשמים, ובחר לרדת ולשכון דווקא בקרב בני אדם, עם ישראל, כדי להשלים את חסרונם ולצרפם [אור החיים, כלי יקר, אלשיך].
המילים אֵשׁ דָּת נכתבות בספר התורה כמילה אחת אך נקראות כשתי מילים. משמעות המילה דָּת היא חוק ותורה. הגישה המקובלת היא שהתורה ניתנה לישראל מתוך האש העליונה שעל ההר, מיד ימינו של ה' ממש, ולא על ידי מלאכים [רמב"ן, רבנו בחיי]. התורה נקראת אש משום שהיא הייתה כתובה עוד לפני בריאת העולם באש שחורה על גבי אש לבנה [רש"י, גור אריה].
השילוב בין הימין, המסמל חסד ורחמים, לבין האש, המסמלת דין וגבורה, מלמד שהתורה ממזגת בתוכה את שתי המידות הללו [אור החיים]. בדומה לאש, התורה מעניקה אור וחיים לעוסקים בה, אך דורשת זהירות ויראה, שכן המתרחק ממנה קופא, והמתקרב אליה יותר מדי מבלי לשמור על גבולותיה עלול להיכוות [הכתב והקבלה].