הברכה המוענקת לשבט לוי משלבת בין הצרכים החומריים הנדרשים לקיומם לבין ייעודם הרוחני הגבוה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבקשה בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ מתייחסת לנכסיהם החומריים של הכהנים והלויים, כגון התרומות, המעשרות והעושר המיוחד המיוחס להקטרת הקטורת. הברכה מבקשת שפרנסתם תהיה מצויה בשפע ובקלות, כדי שיהיו פנויים מדאגות קיום ויוכלו להקדיש את מלוא זמנם ללימוד תורה, להוראת העם ולעבודת המקדש [ספורנו, רלב"ג, ביאור יש"ר, בכור שור]. לצד זאת, יש המפרשים את המילה חֵילוֹ כביטוי לכוח, גבורה, אומץ לב ויכולות רוחניות ומוסריות הנדרשות לתפקידם [מלבי"ם, רש"ר הירש]. דעה ייחודית גורסת כי הברכה אינה מופנית רק לרכושו של שבט לוי, אלא מתפללת שעל ידי עבודת הקורבנות יתברך רכושו ופרי אדמתו של עם ישראל כולו [שד"ל].
בהמשך, הבקשה וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מכוונת לעבודת הקורבנות במקדש, מתוך תפילה שמעשיהם ייעשו בכוונה הראויה ויתקבלו ברצון לפני ה' [אבן עזרא, ספורנו, רלב"ג]. מתוך חיבור בין המילים חֵילוֹ ל-תִּרְצֶה, מביאים מספר פרשנים את דרשת חז"ל הנוגעת להלכה ייחודית: המילה חֵילוֹ נדרשת מלשון "חולין" או "חלל" (כהן שנפל בו פגם יוחסין ופסול לכהונה). מכאן נלמד שאם כהן עבד במקדש בתום לב ולאחר מכן התגלה שהוא פסול לעבודה, העבודות שכבר הספיק לעשות מתקבלות ברצון לפני ה' ואינן נפסלות בדיעבד [תורה תמימה, רש"ר הירש, בכור שור]. לפי פירוש נוסף, המילה תִּרְצֶה מרמזת גם לכך שעבודתם מרצה ומכפרת על עוונות [אדרת אליהו].
החלק האחרון של הברכה עוסק בהגנה על השבט. הביטוי מְחַץ מׇתְנַיִם קָמָיו מתפרש כהנחתת מכה ניצחת ומוחצת על מותני האויב – מרכז כוחו של האדם – כך שלא תהיה לו תקומה [רש"י, גור אריה, מזרחי]. הפרשנים נחלקו מיהם אותם אויבים. גישה אחת מסבירה שמדובר באויבים מבית, אנשים המעוררים מחלוקת וקוראים תגר על זכותם של הכהנים לשרת בקודש, כדוגמת עדת קורח או עוזיהו המלך [רש"י, ספורנו, שפתי כהן], או לחלופין כוחות רוחניים של טומאה המחטיאים את ישראל [אדרת אליהו].
לעומת זאת, גישה בולטת ונרחבת רואה בפסוק זה נבואה היסטורית על מלחמת החשמונאים ביוונים. מכיוון ששבט לוי ישב במקדש ולא היה אמון על יציאה למלחמות כשאר השבטים, נדרשה להם תפילה מיוחדת של גבורה. הפסוק מבטיח שזכות התורה, החסד ועבודת המקדש תשמש עבורם כנשק, ותעניק להם ניצחון פלאי ומתמשך מול אויבים הרבים מהם. ההבטחה היא שניצחון זה יהיה כה מוחלט, עד שוּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן – שונאיהם יוכו באופן סופי, יורחקו, ולא יוכלו לקום ולהשתקם לעולם [רש"י, אור החיים, העמק דבר, רלב"ג, מלבי"ם].