נחלתו של יוסף זוכה לברכה עמוקה, רב-שכבתית ויוצאת דופן בשפע הטבעי שבה. חבל הארץ שניחן בו שבט יוסף מתואר כפורה, רענן ומדושן יותר מכל נחלות שאר השבטים, והוא רווי בטוב אלוהי המקיף אותו ממעל ומתחת.
הפרשנים מציגים מספר סיבות לשפע העצום שניתן דווקא ליוסף. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן תיקון היסטורי ומידה כנגד מידה: בעוד שאדם הראשון חטא כששמע לקול אשתו ובכך הביא קללה על אדמת העולם, יוסף עמד בפיתוי, סירב לשמוע בקול אשת אדוניו, ובזכות טהרתו המוסרית הביא ברכה מיוחדת על אדמתו [ריב"א, רא"ש, חזקוני, פענח רזא]. בנוסף, מכיוון שיוסף הוא זה שזן ופירנס את כל משפחת יעקב ואת העולם כולו בשנות הרעב במצרים, הוא זוכה לגמול ישיר שבו ארצו תהיה משופעת במזון ובתבואה [אור החיים, תולדות יצחק, שפתי כהן]. מעבר לזכות הרוחנית, הייתה כאן גם נחיצות מעשית: שבט יוסף היה רב אוכלוסין, ונדרשה לו ארץ שתוכל להוציא פירות בשפע עצום כדי לספק את צורכי העם הרב [אור החיים, הדר זקנים, בכור שור]. כמו כן, נחלתו זכתה לברכה יתרה משום שעתיד היה לקום בה משכן שילה [קיצור בעל הטורים, צרור המור].
הפרשנים מסכימים כי ברכתו של משה כאן מהדהדת ומקבילה באופן מובהק לברכה שנתן יעקב אבינו ליוסף לפני מותו. משה חוזר על הברכה כדי להבטיח שהיא תחול על כלל השבט ולא רק על חלקו [גור אריה], וכדי לקבע את הברכה כבר בעולם הזה ולא רק לעתיד לבוא [משכיל לדוד]. יש אף שמסבירים כי משה כלל לא התפלל לברכה חדשה, אלא הצהיר על עובדה קיימת, שכן הארץ כבר מבורכת מכוח ברכתו של יעקב [אברבנאל, אלשיך].
תיאור השפע בפסוק מורכב ממספר יסודות:
מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ: אין מדובר רק בפוריות טבעית, אלא בברכה ניסית וישירה מאת ה', המעניקה לארץ שפע שאינו מצוי אפילו במקומות המבורכים ביותר בטבע [העמק דבר].
מִמֶּגֶד: מילה זו מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון של מעדנים, מתיקות ומיטב התבואה [רמב"ן, רש"י, אבן עזרא, בכור שור]. הברכה היא שהיבול יהיה משובח ומתוק במיוחד. במובן החסידי, שפע גשמי זה נועד לאפשר לבני השבט ללמוד תורה מתוך תענוג ורוחניות, ללא טרדות הפרנסה [חומש קה"ת].
שָׁמַיִם מִטָּל: הברכה מתחילה במים העליונים. הטל מוזכר במיוחד משום שהוא יורד בנחת ובהתמדה, ומרווה את הפירות ואת ענפי האילנות גם בימים שבהם אין גשם [ספורנו, בכור שור].
וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: במקביל למים העליונים, הארץ מבורכת גם במים התחתונים. נחלת יוסף משופעת במעיינות, באקוויפרים ובתהומות העולים ומלחלחים את האדמה מלמטה, ומרווים את שורשי הצמחים [רש"י, רמב"ן, בכור שור]. המילה רֹבֶצֶת מתפרשת כפעולה אקטיבית של הרבוצה והזלפת מים, כך שהאדמה לחה ורוויה תמיד [הכתב והקבלה, שפתי כהן].
כך נוצרת תמונה שלמה של ארץ המוקפת במים משני עבריה: הטל והגשם יורדים מלמעלה, והמעיינות עולים מלמטה. הם נפגשים יחד כדי להצמיח את מיטב המעדנים, כעדות חיה לטהרתו של יוסף ולחסד האלוהי השורה על נחלתו.