ברכתו של משה לשבט אשר, החותמת את ברכות השבטים, מציגה תמונה מרהיבה של שפע כלכלי, הרמוניה חברתית וחיוניות פיזית. מיקומה של הברכה בסוף הרשימה אינו מקרי; אשר מהווה מעין חותם ומנעול שדרכו מתנקזות כל הברכות העליונות לשאר השבטים [צרור המור].
הפרשנים נחלקו במשמעות המילים בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, ובעיקר סביב תפקידה של האות מֵ"ם במילה "מבנים". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאשר נתברך בריבוי ילדים יותר משאר השבטים, עובדה המשתקפת בגידול העצום של אוכלוסיית השבט במפקדי המדבר [רמב"ן, חזקוני, דעת זקנים, אברבנאל]. גישה שניה מפרשת את המ"ם כמ"ם הפועל, כלומר: אשר יהיה מבורך מפי כל שאר הבנים. אחיו לשבטים יברכו ויהללו אותו על השפע שהוא מעניק להם [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, רשב"ם]. גישה שלישית וייחודית רואה כאן רמז דווקא לבנותיו של אשר. בדרך כלל הברכה מיוחסת לבנים זכרים, אך בנותיו של אשר היו יפות במיוחד וניחנו בסגולות נדירות, עד שהיו מבוקשות להינשא לכהנים גדולים ולמלכים. לכן הוא נחשב מבורך מִבָּנִים – בנותיו הביאו לו ברכה גדולה וחשובה יותר משל בנים [רש"י, כלי יקר, העמק דבר, שפתי כהן].
הברכה ממשיכה באיחול יְהִי רְצוּי אֶחָיו, כלומר שיהיה אהוב ומקובל על אחיו. בדרך כלל, עושר מופלג מעורר קנאה ושנאה בקרב הבריות, אך במקרה של אשר קרה ההפך [ספורנו, אברבנאל]. השפע הכלכלי שלו יצר תלות הדדית חיובית: אשר סיפק שמן איכותי וזול לכל הארץ, ושאר השבטים סיפקו לו בתמורה תבואה, סחורות וזהב [רש"י, רמב"ן]. בנוסף, בנותיו המיוחדות הפכו אותו למבוקש מאוד לשידוכים, מה שהגביר את האהבה והרצון להתקרב אליו [רש"י, אלשיך].
הביטוי וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ מתאר על דרך ההפלגה והמליצה את העושר החקלאי העצום של נחלתו בגליל, שהייתה משופעת במטעי זיתים ומשכה שמן כמעיין. מרוב שפע, אנשי השבט לא רק סכו את גופם בשמן, אלא ממש טבלו בו את רגליהם [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, רבינו בחיי]. לשמן זה הייתה גם משמעות בריאותית עמוקה. סיכת הגוף בשמן הזית האיכותי של השבט עידנה את הבשר, חיזקה את הגוף ושימרה את חיוניות הנעורים ואת הבריאות האיתנה גם בימי הזקנה [כלי יקר, תורה תמימה, אברבנאל].
רובד פרשני נוסף ומרתק קושר את הברכה כולה לאירוע היסטורי של נידוי. על פי המדרש, אשר נודה והוחרם על ידי אחיו (או משום שגילה את חטאו של ראובן, או משום שסרח בתו גילתה ליעקב שיוסף חי, בניגוד לחרם שהטילו האחים). אדם המנודה נחשב ארור ואסור בארבעה דברים: בתשמיש המיטה, בשאילת שלום, בסיכה ורחיצה, ובנעילת הסנדל. משה רבנו, בברכה זו, מתיר את הנידוי ומבטל את איסוריו בזה אחר זה: כנגד הקללה והאיסור להעמיד צאצאים הוא אומר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; כנגד הריחוק החברתי ואיסור שאילת השלום הוא מברך יְהִי רְצוּי אֶחָיו; כנגד איסור הסיכה והרחיצה הוא מכריז וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ; וכנגד איסור נעילת הסנדל ממשיך הפסוק הבא ומתיר לו לנעול מנעלים מברזל ונחושת [קיצור בעל הטורים, ריב"א, הדר זקנים, תולדות יצחק, פני דוד].