ברכתו של שבט גד משלבת בין עוצמתו הצבאית יוצאת הדופן לבין נחלתו הייחודית בעבר הירדן המזרחי. השבט, שבחר מרצונו להתיישב מחוץ לגבולות המרכזיים של הארץ, לקח על עצמו את תפקיד חלוץ הצבא בכיבוש, וברכה זו מבטאת את ההכרה בגבורתו ובמסירותו.
המילים בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד מבטאות הודאה לה' על כך שהעניק לשבט גד נחלה גדולה ורחבת ידים [רמב"ן, ספורנו, הטור הארוך, אלשיך, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. הרחבה זו נדרשה להם משום שהיו בעלי מקנה רב, והם חיפשו אזור של כרי דשא רחבים למרעה [אור החיים, הרא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני, בכור שור]. מאחר שגבולם המערבי היה חסום על ידי נהר הירדן, התפשטות נחלתם יכולה הייתה להיעשות אך ורק כלפי מזרח [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד, אדרת אליהו]. יש מן הפרשנים הרואים במילים אלו ביטוי אישי של משה רבנו, המודה לה' על כך שגד קיבלו את נחלתם בעבר הירדן, שכן בזכות החלטה זו זכה משה להיקבר בנחלתם ולהישאר קרוב לעמו [רש"ר הירש, שפתי כהן]. מנגד, ישנה גישה ביקורתית הרואה בבחירתם להישאר בעבר הירדן מעין בגידה בארץ ישראל, וסמיכות הברכה לזבולון ויששכר נועדה להדגיש את הפער בין מי שחיפש את קדושת הארץ לבין מי שהעדיף את המרחב הכלכלי שמחוצה לה [צרור המור].
הדימוי כְּלָבִיא שָׁכֵן מתייחס לאומץ לבו ולמעמדו הביטחוני של השבט. רוב הפרשנים מסבירים כי מכיוון שגד ישב באזור סְפָר, כלומר על הגבול, כשהוא מוקף באומות עוינות, נדרשה ממנו גבורה פיזית ונפשית כשל אריה כדי להגן על נחלתו [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד, ברכת אשר]. למרות מיקומו המסוכן, שבט גד שכן בביטחון מוחלט וללא פחד, כשהוא מטיל אימה על אויביו שברחו מפניו [אבן עזרא, העמק דבר, ספורנו, רש"ר הירש]. דימוי זה לאריה רובץ משקף גם את הביטחון העמוק שהיה ללוחמי גד כאשר יצאו כחלוצים בראש צבא ישראל לכיבוש הארץ; הם הותירו את נשיהם וילדיהם מאחור, אך ליבם היה רחב ובוטח, ללא חרדה לגורל משפחותיהם [אלשיך, מלבי"ם].
עוצמתו הקרבית של השבט באה לידי ביטוי במילים וְטָרַף זְרוֹעַ אַף־קׇדְקֹֽד. הפרשנים מסכימים כי מדובר בתיאור של מכת חרב קטלנית ויוצאת דופן בעוצמתה. כאשר לוחם משבט גד היה מנחית מכה על ראשו של האויב, והאויב היה מרים את ידו או זרועו באופן אינסטינקטיבי כדי להגן על עצמו, חרבו של גד הייתה כה חזקה עד שחתכה את הזרוע המגנה ואת הראש (הקדקוד) יחד במכה אחת, עד עומק הכתף [רש"י, כלי יקר, הרא"ש, תולדות יצחק, פענח רזא, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני, בכור שור, ברכת אשר, שטיינזלץ, אדרת אליהו].
לצד הפירוש הפיזי, פרשנים אחרים מציעים קריאה מטאפורית לתיאור זה. על פי גישה זו, הזרוע מסמלת את הכוח הצבאי, השרים וחיל הפרשים של האויב, בעוד הקדקוד מסמל את המלכים ומנהיגי האומות. שבט גד הכריע את המערכת הצבאית כולה, מן החיילים ועד להנהגה [רלב"ג, נתינה לגר, רש"ר הירש]. ברובד נוסף, המכה מכוונת כלפי המכשולים שעמדו בפני ישראל: הזרוע היא הכוח הפיזי של עמי האזור כמואב, והקדקוד מייצג את ההשפעה הרוחנית השלילית של עבודת האלילים כדוגמת בעל פעור, או את המחסום המחשבתי שמונע מן האדם להאמין בניצחון הרוח על החומר [העמק דבר, חומש קה"ת]. כחיות הטרף החזקות ביותר, התוקפות את טרפן מהפנים ולא מאחור, כך התמודד שבט גד באומץ מול כל איום, גשמי או רוחני [מלבי"ם].