שבט בנימין, הצעיר בבניו של יעקב, זוכה לברכה המציבה אותו בלב ההוויה הרוחנית של עם ישראל. נחלתו הפיזית הופכת למשכן הנצחי של השכינה, ודמותו משלבת בין שלמות אישית לבין ייעוד לאומי נשגב.
מיקומה של ברכה זו ברצף הברכות אינו מקרי. היא מופיעה מיד לאחר ברכת לוי ולפני ברכת יוסף. הסמיכות ללוי נובעת מכך ששבט לוי משרת בקודש, ואילו בית המקדש עצמו נבנה בנחלתו של בנימין [רש"י, חזקוני, בכור שור]. הקדמתו ליוסף, למרות היותו הצעיר מבין השניים, מבטאת את עליונותו של בית העולמים שבירושלים, שנמצא בחלקו של בנימין, על פני משכן שילה הזמני שהיה בחלקו של יוסף [רש"י, צרור המור, חומש קה"ת]. בניגוד לשאר השבטים, הברכה פותחת במילה לְבִנְיָמִן ללא אות החיבור וי"ו, כדי להדגיש את מעלתו הנפרדת והייחודית כמארח השכינה [רבנו בחיי, אלשיך].
רוב הפרשנים מסכימים כי התואר יְדִיד ה' (אהוב ה') מכוון לבנימין עצמו. הוא זכה לכינוי זה משום שהיה היחיד מבין האחים שנולד בארץ ישראל, לא היה שותף במכירת יוסף, ולא השתחווה לעשיו מאחר שטרם נולד [תורה תמימה, הדר זקנים, חזקוני]. בנוסף, הוא מתואר כאחד מן הצדיקים המעטים שמתו ללא חטא אישי ושגופם נשמר בשלמותו בקבר ללא שלטון רימה [ספורנו, רבנו בחיי, אלשיך]. גישות אחרות רואות בתואר זה התייחסות לשלמה המלך, שנקרא "ידידיה" וזכה לבנות את המקדש [רמב"ן, צרור המור, מלבי"ם], או אף תואר לה' עצמו, שאהבתו מוקרנת על השבט [הכתב והקבלה].
ההבטחה כי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו מתפרשת כביטחון רוחני ופיזי. בניגוד לברכת יעקב שתיארה את בנימין כ"זאב יטרף" החי בחוסר מנוחה, כאן מובטחת לו שלווה מוחלטת [כלי יקר]. ביטחון זה התבטא גם מבחינה היסטורית, כאשר שבט בנימין נותר נאמן למלכות בית דוד ולעבודת ה' בירושלים, ולא מרד יחד עם עשרת השבטים [ספורנו, שד"ל, רלב"ג].
המילה חֹפֵף משמעותה מכסה, מסוכך ומגן [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. ההבטחה כי הגנה זו תהיה כׇּל־הַיּוֹם מסמלת נצחיות: משעה שנבחרה ירושלים, השכינה לא שרתה בשום מקום אחר לעולם [רש"י, מזרחי, לבוש האורה]. גישה פרשנית עמוקה נוספת מפרשת את המילה חֹפֵף מלשון חיכוך, צער ודאגה. לפי פירוש זה, בנימין הצדיק היה דואג ומצטער בכל יום על כך שרצועת קרקע קטנה מנחלתו של יהודה נכנסה להר הבית ובה עמד המזבח. דווקא בזכות השתוקקותו וצערו, הוא זכה שהשכינה תשרה בחלקו [תורה תמימה, שפתי כהן, אדרת אליהו, נתינה לגר].
תיאור המקום שבו וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן מצביע על אמצע נחלתו [אבן עזרא, נתינה לגר], אך בעיקר מתאר את המיקום הטופוגרפי המדויק של המקדש. בית המקדש לא נבנה בנקודה הגבוהה ביותר בהר, אלא מעט נמוך יותר, בדומה לכתפיים הנמצאות מתחת לראש. בחירה זו נובעת מהתפיסה ש"אין נאה בשור יותר מכתפיו", ושמקום השראת השכינה דורש ענווה והנמכה מסוימת [רש"י, רבנו בחיי, ברטנורא, רש"ר הירש]. פירוש נוסף קושר את המילים לאורים ותומים שבהם שרתה השכינה, ואשר נשא הכהן הגדול בין שתי כתפיו [כלי יקר].
לבסוף, רצף הפעלים בפסוק נדרש על ידי פרשנים רבים כנבואה היסטורית הרומזת לשלושת בתי המקדש. המילים יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו רומזות לבית הראשון שבו שרתה השכינה במלואה. המילים חֹפֵף עָלָיו كׇּל־הַיּוֹם מתייחסות לבית השני, שבו השכינה לא שרתה בקביעות אלא רק סוככה והגנה מלמעלה. והסיום וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן מכוון לימות המשיח ולבית השלישי, אז תחזור השכינה לשכון בקביעות, בהדוק ולנצח [רמב"ן, טור הארוך, רבנו בחיי, אברבנאל, תורה תמימה].