רגעים ספורים לפני פרידתו מן העולם, חותם מנהיגם של ישראל את דרכו ההיסטורית בצוואה רוחנית יוצאת דופן. לאחר דברי התוכחה הקשים של שירת האזינו, הוא פונה אל העם במילות נחמה ואהבה, ומעניק להם שפע של נבואה שילווה אותם לדורות [רשב"ם, ביאור יש"ר].
המילה וְזֹאת הפותחת את הפסוק בתוספת האות וי"ו (ולא "זאת"), עוררה את תשומת לבם של הפרשנים, שראו בה חוליה המקשרת את הברכה לאירועים קודמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שברכה זו ממשיכה את הברכות הקודמות בהיסטוריה של העם. משה מתחיל את ברכתו בדיוק במילה שבה סיים יעקב אבינו את ברכתו לבניו ("וזאת אשר דיבר להם אביהם"). אולם, בעוד שיעקב התמקד בייעודי העולם הזה שיש בהם צער, משה מוסיף ומייעד את ישראל גם אל האושר האמיתי של העולם הבא [כלי יקר, צרור המור, רמב"ן, הטור הארוך]. בנוסף, הברכה משלימה את ברכותיו של בלעם: בעוד שבלעם הרשע בירך את ישראל בשלוש ברכות בלבד מתוך צרות עין, בא משה בעל העין הטובה והשלים את המניין לשבע ברכות [רבנו בחיי, שפתי כהן].
רובד עמוק נוסף טמון בעיתוי הברכה. הפסוקים הקודמים תיארו את גזירת המוות על משה מחוץ לארץ ישראל, גזירה שהעם היה שותף לגרימתה. למרות זאת, משה אינו נוטר טינה. הוא מניח את צערו האישי בצד, ומברך את העם בסבר פנים יפות ובאהבה שלמה, מעשה המעיד על צדקתו המופלגת ועל היותו רועה נאמן המבטל את רצונו מפני צורכי הציבור [אור החיים, צרור המור, שפתי כהן].
התואר אִישׁ הָאֱלֹהִים נועד להדגיש כי אין מדובר באיחול אישי גרידא, אלא בנבואה אלוהית. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות התואר היא נביא ושליח ה', שברכתו ודאית ומתקיימת. עם זאת, התואר מצביע גם על מהותו הרוחנית הייחודית של משה. הוא מתואר כמי שמחציו ולמטה איש (בגופו החומרי), אך מחציו ולמעלה אלוהים, כלומר נשמה שהזדככה מכל גשמיות והתעלתה למדרגת המלאכים העליונים [הכתב והקבלה, מנחת עני]. גישה מדרשית מוסיפה כי התואר מצביע על עוצמתו: כשם שבעל מפר או מקים את נדרי אשתו, כך משה הגיע למדרגה שבה הוא גוזר והקב"ה מקיים את דבריו [רבנו בחיי, אור החיים, צאינה וראינה].
משה מברך אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, משום שבאותה עת, לאחר קבלת התורה והמצוות, הם התאחדו והפכו לכלי מוכן וראוי לקבלת שפע הברכות. המילה "את" באה לרבות גם את השכינה עצמה, ששרתה עמהם והתברכה יחד איתם [אור החיים, מלבי"ם].
המילים לִפְנֵי מוֹתוֹ מתפרשות בפשטות כסמוך למיתתו, שכן זהו הזמן הראוי להיפרד ולברך, ואם לא יעשה זאת עכשיו לא יוכל לעשות זאת לעולם [רש"י, אבן עזרא, מזרחי]. אך מעבר לציון הזמן, יש בכך משמעות עמוקה: רגעים לפני ההסתלקות, נשמת הצדיק מזדככת, רוחו מתעלה לכוחות עצומים, וברכתו מתחברת למקור החיים העליון, ולכן בכוחה להתקיים במלואה [העמק דבר, מלבי"ם, צרור המור]. ביטוי ציורי ורב עוצמה לכך נמצא בגישה המתארת כיצד באותם רגעים ממש עמד מלאך המוות ליטול את נשמתו, אך משה עיכב וכפת אותו, ולא איפשר לו לפעול עד שסיים להעניק לכל שבט ושבט את ברכתו [רא"ש, דעת זקנים, רבנו בחיי, שפתי כהן].