הפסוק מציג תמונה כפולה ומרתקת של ההשגחה האלוהית: מחד גיסא, ה' ניצב מעל לזמן ולמרחב כמקור כוח עליון, ומאידך גיסא, הוא מעורב באופן פעיל בעולם התחתון, תומך בישראל ולוחם את מלחמותיהם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מְעֹנָה משמעותה מחסה, סוכה ומקום מקלט. לפי גישה זו, ה' הוא המשמש כמחסה רוחני ועליון המגן על עם ישראל [אבן עזרא, שד"ל, הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קבוצת פרשנים אחרת מסבירה כי הכוונה היא למקום מושבו של ה' עצמו בשחקים, והפסוק ממשיך את התיאור מהפסוק הקודם על ה' הרוכב בשמים, אותם בחר לדירת קבע [רש"י, רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, בכור שור, נתינה לגר, דברי דוד]. גישה שלישית וייחודית הופכת את הכיוון ודורשת כי עם ישראל עצמו הוא המעון שבו ה' בוחר להשכין את שכינתו [העמק דבר, צרור המור]. מבחינה לשונית, יש המבארים כי האות ה"א בסוף המילה באה במקום האות למ"ד בתחילתה, כלומר משמעות המילה היא "למעון" [רש"י, תורה תמימה, ברכת אשר], ויש הרואים בתוספת הה"א רמז למידת הדין האלוהית המופעלת נגד האויבים [פני דוד, רבנו בחיי]. פירוש נוסף קושר את המילה לשורש ע.י.ן, ומסביר כי מדובר בהשגחה וראייה אלוהית הפקוחה על העם [הכתב והקבלה]. התואר אֱלֹהֵי קֶדֶם מבטא את היותו של ה' קדמון, נצחי, ומי שקדם לבריאת הזמן, המרחב והעולם כולו [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, רא"ש].
בביאור המילים וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם עולות שלוש תפיסות עיקריות. התפיסה הראשונה רואה בכך תיאור של תמיכה והגנה: כשם שה' מגן על ישראל ממעל, כך זרועותיו הנצחיות תומכות ונושאות את העולם כולו מלמטה, כדי שלא ייפול [אבן עזרא, שד"ל, רבנו בחיי, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. זרועות אלו נמשלות למערכות הטבע והכוחות שדרכם ה' מנהיג את המציאות והקיום האנושי [ספורנו, מלבי"ם, נתינה לגר]. התפיסה השנייה מפרשת מילים אלו כביטוי להכנעת האויבים: מתחת למקום מושבו העליון של ה' שוכנים שליטי הארץ החזקים (כדוגמת סיחון ועוג), אשר נחשבים ל"זרועות עולם" בשל תוקפם וגבורתם, אך הם חלשים, חרדים ורועדים מפניו [רש"י, מזרחי, הכתב והקבלה]. התפיסה השלישית רואה ב"זרועות" רמז לאנשים התומכים בעולם מבחינה רוחנית – האבות, הצדיקים או הענווים המשפילים עצמם, שבזכותם העולם מתקיים [צרור המור, תורה תמימה, פני דוד]. יש גם מי שדורש זאת על ימי הגלות, שבהם ישראל נמצאים תחת עולן של אומות העולם ("זרועות עולם"), אך גם שם השכינה שורה עמהם [העמק דבר].
חציו השני של הפסוק, וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד, מתאר את התערבותו הממשית של ה' בהיסטוריה ובמלחמות ישראל נגד עמים כעמלק, כנען, מדין, סיחון ועוג, ואף המן [רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, אדרת אליהו, ביאור יש"ר, העמק דבר, פני דוד]. הפרשנים מדגישים את חלוקת התפקידים המיוחדת במלחמה: ה' הוא זה שמגרש את האויבים בפועל בכוח מאמרו, לעיתים אף גורם להם לברוח מעצמם [צפנת פענח, מלבי"ם, נתינה לגר], אך הוא פונה אל עם ישראל באמירה הַשְׁמֵד – כלומר, מצווה עליהם להשלים את המלאכה ולהשמיד את האויב [שפתי חכמים, ביאור יש"ר, רא"ש]. בכך, בניגוד למלכי בשר ודם הנוטלים את תהילת הניצחון לעצמם, ה' מעניק לישראל את הזכות להיקרא מנצחים ולזקוף את הניצחון על שמם, אף על פי שהישועה והכוח כולם שלו [צרור המור, ספורנו].