ברכת משה לשבט גד משקפת את אופיו הייחודי של השבט, שבחר להתנחל ממזרח לירדן, אך במקביל עמד בראש חלוצי הצבא שכבשו את ארץ ישראל המערבית. הברכה קושרת בין גבורתו הצבאית של גד לבין הזכות ההיסטורית שנפלה בחלקו לארח באדמתו את קברו של מנהיג האומה.
המילים וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ מתארות את בחירתו של גד לקחת לעצמו נחלה בארץ סיחון ועוג, שהייתה ראשית כיבוש הארץ, עוד בטרם נחלו שאר השבטים את חלקם [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, בכור שור]. בחירה זו נבעה מידיעה עמוקה, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מְחֹקֵק מכוונת למשה רבנו, מוסר התורה, שנידון שלא להיכנס לארץ ישראל המערבית. גד ידע ברוח הקודש או במסורת כי נחלתו עתידה לכלול את חלקת הקבר של משה, והמילה סָפוּן מציינת שקבר זה יהיה טמון, נסתר ומוצפן מעין כל בריה [רש"י, ספורנו, מזרחי, תולדות יצחק, שטיינזלץ]. ידיעה זו העניקה לבני גד ביטחון בנחלתם; הם הבינו שאם הקב"ה עתיד לקבור את משה באדמה זו, הרי שהיא קדושה ומובטחת שלא תחזור לעולם לידי עמון ומואב שערערו עליה [פענח רזא, הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק על דרך הפשט כתיאור של שלל הארץ הכבושה. לפי גישה זו, מְחֹקֵק מתאר את השליטים והרוזנים האמוריים, והמילה סָפוּן מתארת את ארמונותיהם המפוארים המקורים בעצי ארז. בני גד ראו את החלקות והבתים הספונים של גדולי האויב, ובחרו בהם לנחלה [אבן עזרא, רבנו בחיי, הטור הארוך]. דעה נוספת גורסת כי המילה מְחֹקֵק רומזת לשבט ראובן שחלקו גבל בזה של גד, או אף לגד עצמו שהיה שר ושופט [חזקוני]. פירוש אחר למילה חֶלְקַת מציע כי מדובר באזור שבו חופרים וחוצבים דברים יקרים הטמונים באדמה [הכתב והקבלה].
לאחר שבחרו את נחלתם, בני גד לא נותרו מאחור. וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם – בני השבט, שהיו גיבורים ואנשי חיל, קיימו את הבטחתם לישראל ובאו ללכת בראש המחנה כחלוצים לפני הצבא כדי לכבוש את הארץ עבור שאר השבטים [רש"י, רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם, רא"ש]. במעשה זה, גד צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל. הפרשנים מבחינים בין ההיבט של הצדקה לזה של המשפט: בני גד עשו צדקה עם ה' בכך שהתנדבו לצאת למלחמת מצווה מעבר למה שחויבו בו מעיקר הדין, ואף הסכימו להישאר בארץ ישראל שבע שנים נוספות עד שכל השבטים יחלקו את נחלותיהם. במקביל, הם עשו משפט עם ישראל בכך שקיימו את התנאי המשפטי וההסכם שכרתו עם אחיהם לעזור להם בכיבוש [אור החיים, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, מלבי"ם]. בנוסף, עצם ישיבתם של בני גד באזור הספר המזרחי היוותה הגנה על גבולות הארץ מפני אויבים, ובכך עשו חסד וצדקה עם יישוב הארץ [העמק דבר].
לצד הפירוש המתמקד בשבט גד, פרשנים רבים מסבים את חלקו השני של הפסוק על משה רבנו עצמו. לפי קו מחשבה זה, משה – המחוקק הטמון בארץ גד – עתיד לבוא לעולם הבא בראשות בני דור המדבר, אותם הוא מנהיג כרָאשֵׁי עָם. משה הוא זה שצִדְקַת ה' עָשָׂה, בכך שוויתר על שלו, לימד תורה וזיכה את הרבים, דן את ישראל לכף זכות ולימד עליהם סנגוריה לפני הקב"ה, וכן ביאר את מִשְׁפָּטָיו והלכותיו של ה' עִם יִשְׂרָאֵל [אור החיים, תורה תמימה, תולדות יצחק, בכור שור].