מערכת היחסים הייחודית שבין ה׳ לעמו מושתתת על אהבה עמוקה, השגחה צמודה, מסירות נפש וקבלת עול תורה. רגעים ספורים לפני מותו, מברך משה את ישראל ומתאר את הקשר ההיסטורי והרוחני שנרקם בינם לבין ה׳ במדבר ובמעמד הר סיני, תוך שהוא מדגיש את זכותם של ישראל לקבל את הברכה.
המילה חֹבֵב מתפרשת לרוב כביטוי שמשמעותו אהבה וחיבה [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי]. גישות אחרות קושרות מילה זו לשורש ח.ב.א, כלומר ה׳ מחביא, מסתיר ומגן על עמו בחיקו [רמב"ן, שד"ל, רלב"ג], או מלשון חובה, לפיה ה׳ מחייב וקושר את העם למילוי ייעודו [רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
לגבי זהות העַמִּים שה׳ אוהב, קיימות במקורות שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה גורסת כי המילה מתייחסת לשבטי ישראל עצמם, שכן כל שבט ושבט נחשב לאומה בפני עצמה, וה׳ רוחש להם חיבה יתרה [רש"י, אבן עזרא, שד"ל, מזרחי, רבנו בחיי, הטור הארוך, ביאור יש"ר, נתינה לגר, אדרת אליהו, ברכת אשר].
הגישה השנייה סבורה כי הכוונה היא לאומות העולם. למרות שה׳ אוהב את כלל האנושות, אהבתו לישראל היא ייחודית ונעלה יותר [ספורנו, כלי יקר, העמק דבר, מלבי"ם, אברבנאל]. בתוך גישה זו, יש המפרשים כי הכוונה היא לחסידי אומות העולם ולגרים שבחרו להסתופף תחת כנפי השכינה [אור החיים, רשב"ם, רא"ש, פענח רזא, בכור שור].
הגישה השלישית דורשת את המילה אַף במשמעות של כעס או צרה. לפי פירוש זה, גם בזמן של כעס וגלות, או כאשר ה׳ מאיר פנים לאומות העולם ומוסר את ישראל בידן, הוא עדיין אוהב את עמו ושומר על צדיקיו [רש"י, אור החיים, שפתי חכמים, רבנו בחיי, ברטנורא, הדר זקנים, חזקוני, שפתי כהן, פני דוד].
אהבה זו מתבטאת בכך שכָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ. זהותם של קדושים אלו זוכה למספר פירושים. רבים מזהים אותם עם שבט לוי, שהתקרבו לה׳, חנו סביב הארון, ומסרו את נפשם לכבודו בחטא העגל [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי, הטור הארוך, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. אחרים מסבירים כי מדובר בנשמות הצדיקים הגנוזות והשמורות אצל ה׳ [רש"י, מזרחי], בתלמידי חכמים הזוכים להגנה מיוחדת [תורה תמימה, בכור שור], או בכלל עם ישראל המושגח ישירות על ידי ה׳ ולא על ידי מערכות הטבע [כלי יקר, העמק דבר, שטיינזלץ].
הפסוק ממשיך ומתאר את תגובת העם לאהבת ה׳ במילים וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ. המילה תֻּכּוּ נדרשת בשני אופנים עיקריים. האחד, מלשון מכה וייסורים: בני ישראל מוכנים לספוג מכות, לנדוד במדבר השומם, ולסבול את קשיי הגלות באהבה, ובלבד שילכו בעקבות ה׳ [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, תולדות יצחק, הדר זקנים, חזקוני, שפתי כהן, אברבנאל, בכור שור]. האופן השני קושר את המילה לשורש ת.ו.ך: בני ישראל התכנסו והתייצבו בתוך תחתית הר סיני, כביכול למרגלותיו של ה׳, כדי לקבל את התורה [רש"י, מזרחי, רא"ש, פענח רזא, שטיינזלץ]. יש המוסיפים כי התיאור מבטא הכנעה מוחלטת, שבירת הלב וענווה [ספורנו, הכתב והקבלה, מלבי"ם], או ישיבה בצוותא סביב שולחן לקבלת ברכה [שד"ל]. כמו כן, ביטוי זה רומז לתלמידי חכמים המכתתים את רגליהם ממקום למקום כדי ללמוד תורה [העמק דבר, תורה תמימה, בכור שור].
מתוך אותה הכנעה, העם יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא קבלת עול התורה והמצוות בשמחה [רש"י, מזרחי, כלי יקר, ביאור יש"ר]. נשיאת הדברים מתבטאת בהגייה מתמדת של דברי התורה בפה [רמב"ן, אבן עזרא, הטור הארוך, תולדות יצחק], וכן בנשיאה פיזית של ארון הברית והלוחות על ידי הלוויים [אבן עזרא, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. המילה מִדַּבְּרֹתֶיךָ מצביעה על כך שישראל זכו לשמוע את הדיבור האלוהי באופן ישיר, ובפרט את שתי הדיברות הראשונות מתוך העשר [אור החיים, חזקוני, בכור שור]. המעבר המפתיע מלשון רבים ("והם תכו") ללשון יחיד (יִשָּׂא) מלמד שכל פרט ופרט קיבל על עצמו את התורה באופן אישי, ובו זמנית, שהאומה כולה התאחדה לגוף אחד ויחיד מול ה׳ [אור החיים, הכתב והקבלה, אדרת אליהו (בן איש חי)].