ברכתם של שבטי יששכר וזבולון משלבת בין הצלחה חומרית כבירה לבין ייעוד רוחני עמוק. השותפות הייחודית ביניהם, שבה זבולון עוסק במסחר ימי ומפרנס את יששכר הפנוי לעסוק בתורה, מקרינה לא רק על שאר שבטי ישראל אלא גם על אומות העולם, ומחברת את שפע הטבע עם עבודת ה'.
המילה עמים מתפרשת בשתי דרכים עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשבטי ישראל. מכיוון שבני יששכר היו חכמים שידעו לחשב את לוח השנה ולקבוע את זמני המועדים, הם וזבולון היו קוראים ומאספים את כל שבטי ישראל לעלות אל הר המוריה שבירושלים לחגוג את שלוש הרגלים.
לעומת זאת, גישה בולטת נוספת מפרשת את המילה עמים כאומות העולם וסוחרי נכר. בעקבות העושר הימי העצום של זבולון והסחורות הנדירות שברשותו, מגיעים לארצו סוחרים מכל רחבי העולם. כאשר אותם נוכרים מגיעים ורואים את עם ישראל עובד לאל אחד באחדות, בניגוד לאמונות האליליות המפוצלות שלהם, הם מתפעלים עמוקות, עולים לירושלים כדי לראות את מקום המקדש, ולבסוף מתגיירים [רש"י, ספורנו, אדרת אליהו, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. זווית נוספת קושרת את העלייה להר לסכנות הים; ספנים וסוחרים שנקלעו לסערות בים נדרו נדרים שאם יינצלו ויגיעו בבטחה לחופי זבולון, הם יעלו להר ציון להודות לה' [רא"ש, דעת זקנים, הדר זקנים, בכור שור]. מנגד, יש המפרשים כי מדובר באסיפה צבאית של עמים המגיעים דרך הים כדי להילחם [העמק דבר], או בכינוי לאנשים פשוטים המעניקים כבוד לתלמידי חכמים, המשולים להר [נחל קדומים].
בעקבות העלייה להר, הכתוב ממשיך ואומר שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק. לפי הגישה הראשונה, מדובר בקרבנות החג הרגילים שהקריבו ישראל ברגלים. לפי הגישה השנייה, אלו הם קרבנותיהם של הגרים החדשים שזנחו את עבודת האלילים ומקריבים כעת קרבנות ראויים לשם ה' [ספורנו, הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. כמו כן, הקרבנות מפורשים כזבחי תודה של השבטים על עושרם והצלחתם [רבינו בחיי, ביאור יש"ר], או על ניצחונם במלחמה [העמק דבר]. מעניין לציין כי המונח "זבחי צדק" מתפרש גם כהנחיה מוסרית במסחר: כאשר שולים את אוצרות הים היקרים, יש להקפיד לשלם עליהם ביושר ולא לקחתם בגזל, ובכך המסחר והקרבנות נעשים בצדק [תורה תמימה].
מקור ההשפעה והעושר מוסבר במילים כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ. הפרשנים מסכימים כי זבולון ויששכר זכו לשפע כלכלי אדיר המגיע מן הים. הים מספק להם פרנסה בשפע רב, ממש כשם שתינוק יונק חלב מאמו [פענח רזא]. שפע זה נובע מסחר ימי ענף, מספינות סוחר, או משלל רב שהותירו אחריהם אויבים שניגפו בקרבות ימיים [העמק דבר].
הפסוק נחתם בתיאור אוצרותיהם: וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל. המילה שְׂפֻנֵי מתארת דברים מכוסים, מוסתרים, או דברים יקרים וחשובים מאוד [רש"י, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, תורה תמימה]. הפרשנים מציעים מספר זיהויים מרתקים לאותם אוצרות הטמונים בחול. זיהוי נפוץ הוא שמדובר במשאבי טבע נדירים ורווחיים המופקים מן הים והחול: החילזון (יצור ימי נדיר שדמו שימש להפקת צבע התכלת היקר לציצית ולבגדים), הטרית (סוג של דג למאכל, כדוגמת טונה), וכן חול מיוחד ומשובח ששימש לייצור זכוכית לבנה [רש"י, ספורנו, תורה תמימה, מזרחי]. בנוסף לאלה, מוזכרים גם פנינים ומרגליות המסתתרות בחול [ביאור שטיינזלץ].
פירוש מעשי נוסף קובע כי מדובר באוצרות של ממש מתוך ספינות טרופות. כאשר ספינות סוחר נשברות בנמלים או טובעות בסערות, מטענן העשיר נפלט אל החוף, נטמן בחול הים, ובני זבולון מוצאים אותו ומתעשרים ממנו [רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, פענח רזא, בכור שור]. מרוב שפע, יש המפרשים כי השבטים נאלצו ממש לטמון ולהחביא את עודפי הממון שלהם בתוך חולות הים [אבן עזרא, רבינו בחיי]. במישור הרוחני, אותם אוצרות המשתמרים בחול מבלי להירקב משמשים כדימוי לסודות העמוקים של התורה והחכמה, שנשמרים ללא פגם ומתגלים ללומדיהם [רלב"ג].