רגע הפרידה של משה מהנהגת העם מגיע לשיאו במילים אלו, המגלמות בתוכן את השילוב שבין כמיהה עמוקה לגבול מוחלט. ה' מציב בפני משה את המציאות הסופית: התבוננות מרחוק ללא אפשרות כניסה, אך באותה עת מעניק לו נחמה והבטחה רוחנית על מפעל חייו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה מִנֶּגֶד פירושה "מרחוק". הראייה אינה מוגבלת לכיוון מזרח בלבד, אלא מקיפה את כל רוחות הארץ ממרחק [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מִנֶּגֶד מלשון התנגדות והיפוך. לפי גישה זו, ה' הראה למשה את העתיד שבו בני ישראל ימרדו ויעשו מעשים המנוגדים לרצונו, ואף דורש את המילה וְשָׁמָּה מלשון "שממה". מטרת מראה החורבן והשממון העתידי הייתה לפייס את דעתו של משה ולנחמו, כדי שלא יצטער יתר על המידה על כך שנמנע ממנו להיכנס לארץ שאין בה שלווה מוחלטת [הכתב והקבלה].
הציווי תִּרְאֶה נובע מהכרתו של ה' בחביבותה העצומה של הארץ בעיני משה. מאחר שנגזר עליו שלא להיכנס אליה והוא עתיד לסיים את חייו במקומו, ה' קורא לו לעלות ולראותה כעת, שכן אם לא יראה אותה עכשיו, לא יראה אותה לעולם בחייו [רש"י, גור אריה]. ראייה זו מהווה מענה חלקי לתפילתו של משה. משה ביקש שני דברים: לעבור ולראות. ה' אמנם סירב לבקשת המעבר, אך נעתר לבקשת הראייה, כדי שלא להשיב את פניו ריקם מכל וכל [הדר זקנים, דעת זקנים, בכור שור].
הפרשנים עומדים על הכפילות לכאורה בהמשך הפסוק, שבו נאמר וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא ומיד לאחר מכן שוב אֶל הָאָרֶץ. יש מי שמסביר כי הכפילות מבהירה את מהות העונש: משה לא נפסל מלהיכנס לארץ בגלל חוסר זכות, אלא מידה כנגד מידה. מכיוון שחטא במי מריבה ולא לימד את ישראל כיצד לנהוג נכון בארץ, נשללה ממנו הזכות להיכנס אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל – כלומר, להיכנס במטרה להורות ולהדריך אותם שם [העמק דבר]. מבחינה לשונית, הפועל לֹא תָבוֹא משמעותו המדויקת היא "לא תיכנס", שכן משה כבר עמד קרוב וראה את הארץ בעיניו [נתינה לגר], ויש המפרשים שהמילים אֶל הָאָרֶץ באות פשוט במקום לחזור שוב על המילה "ושמה" [אבן עזרא].
רובד פרשני עמוק יותר רואה בכפילות זו הבטחה רוחנית. המילה הָאָרֶץ טומנת בחובה שתי משמעויות: ארץ ישראל הפיזית של מטה, ו"ארץ החיים" הרוחנית של מעלה. הראייה שהוענקה למשה לא הייתה רק בחוש העין, אלא גם בעין השכל. ה' מדגיש למשה כי האיסור חל אך ורק על הארץ הפיזית הניתנת לבני ישראל, אך שעריה של ארץ החיים ומעלת הצדיקים בעולם הבא פתוחים בפניו לחלוטין [רבנו בחיי, אלשיך]. יתרה מכך, ההדגשה אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן מכוונת לזמן ההווה – משה לא ייכנס לארץ שה' נותן עכשיו, אך העונש אינו נצחי, שכן לעתיד לבוא, בימות המשיח, עתיד משה להיכנס לארץ יחד עם האבות וכלל ישראל [אור החיים, אדרת אליהו].