דימוי הנשר משמש כמטאפורה עוצמתית להנהגתו של ה' את עם ישראל, הנהגה המשלבת גבורה אדירה עם רחמים ורוך אבהי. הכתוב משרטט שלבים מדורגים בטיפולו של הנשר בגוזליו, המקבילים לתהליך יציאת מצרים, ההליכה במדבר ומתן תורה.
כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ: רוב הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה יָעִיר היא לעורר ולהקיץ, או להניע ממקום למקום [אבן עזרא, רשב"ם]. הנשר, מלך העופות, ניגש אל קנו בעדינות ובחמלה. כדי לא להבהיל את גוזליו בכניסה פתאומית, הוא מקשקש ומכה בכנפיו על ענפי האילנות סביב הקן, מעורר אותם בהדרגה כדי שיהיה בהם כוח לקבלו [רש"י, צאינה וראינה, שפתי כהן]. גישה נוספת מפרשת את ההתעוררות מלשון השגחה, דאגה וחרדה לשלום הקן מפני סכנות [ביאור יש"ר, נתינה לגר].
בנמשל, התעוררות זו מסמלת את האופן ההדרגתי שבו גאל ה' את ישראל ממצרים. הוא לא הוציאם בבת אחת כדי שלא ימותו מרוב שמחה פתאומית או חוסר אמונה, אלא העיר אותם לאט משינת הגלות באמצעות בשורת הגאולה והמכות שהנחית על המצרים [שפתי כהן, אדרת אליהו]. לחלופין, ההתעוררות מסמלת את הדרך שבה ה' מעורר את האדם לשוב בתשובה, תחילה ברמזים קלים ובהתאם ליכולתו של האדם לשאת זאת [אור החיים].
עַל־גּוֹזָלָיו יְרַחֵף: המילה גּוֹזָלָיו היא שם כללי לאפרוחים קטנים [אבן עזרא, אבי עזר]. הנשר אינו רובץ על הקן במלוא כובד משקלו, אלא יְרַחֵף מעליהם – "נוגע ואינו נוגע" [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. ריחוף זה נועד להגן עליהם, ללמד אותם לעוף ולהרגילם לתנועה [רלב"ג, תולדות יצחק].
בנמשל, הריחוף מקביל לענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר והגנו עליהם מכל משמר [אבן עזרא, רא"ש, מלבי"ם], או להתגלות ה' בהר סיני, שלא באה מרוח אחת אלא הקיפה אותם מארבע רוחות העולם בעוצמה מבוקרת [רש"י, שפתי חכמים].
יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל־אֶבְרָתוֹ: כאשר הנשר מבקש להעביר את גוזליו, הוא פורש את כנפיו הרחבות ונושא אותם עליו. המילה אֶבְרָתוֹ מתייחסת לעצם החזקה של הכנף הסמוכה לגוף [שד"ל, הכתב והקבלה], או לחלק הרך של הנוצות [שפתי כהן]. הפרשנים עומדים על השימוש בלשון יחיד (יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ) למרות שהמילה גוזלים היא ברבים, ומסבירים שהנשר לוקח כל גוזל וגוזל בנפרד [אבן עזרא, ביאור יש"ר], או שהוא נושא את הקן כולו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים כי בטבע הנשר מגדל לרוב רק גוזל אחד [ברכת אשר על התורה].
הפרשנים מסכימים כי בניגוד לשאר העופות שנושאים את גוזליהם בין רגליהם מחשש שעוף דורס יתקוף אותם מלמעלה, הנשר מגביה לעוף מכל עוף אחר ואינו חושש מאיש מעליו, אלא רק מחיציו של האדם למטה. לכן הוא נושא את בניו על כנפיו, כאומר: "מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני" [רש"י, בכור שור, צאינה וראינה]. כך פעל ה' בקריעת ים סוף, כאשר המצרים ירו חצים ואבנים על ישראל, ומלאך האלוהים עבר לאחור כדי לספוג את הפגיעות ולהגן על העם [רש"י, שפתי כהן, מלבי"ם].
מעבר להגנה הפיזית, מטרת הנשר היא חינוכית: להעמיד את הגוזלים על צורתם הייחודית וללמדם לעוף בגבהים [העמק דבר]. הוא אינו לוקח גוזלים פסיביים וישנים, אלא מעורר אותם כדי שיקפצו אל כנפיו מתוך מודעות, בחירה חופשית ואומץ [בכור שור, רש"ר הירש]. בדומה לכך, ה' העביר את ישראל במדבר לא רק כדי להגן עליהם, אלא כדי לחנך אותם לאמונה, לנתק אותם מתרבות מצרים, וללמד אותם "לעוף" ולהתמסר להנהגתו מתוך בחירה חופשית וביטחון מלא [רש"ר הירש, תולדות יצחק, צרור המור]. יש המפרשים פסוק זה גם כהבטחה לעתיד לבוא, שבו ה' יקבץ את נידחי ישראל ברחמים ובגבורה כפי שעשה ביציאת מצרים [ספורנו].