לאחר תיאור חטאי האומות ושגשוגן, מסתמנת תפנית של נחמה עבור עם ישראל ופורענות עתידית למעניו. עולה כאן התמודדות עם השאלה התיאולוגית הנוקבת: כיצד ייתכן שהרשעים פועלים באכזריות ונדמה כי הם חומקים מעונש. התשובה האלוהית מבהירה כי ההימנעות מענישה מיידית אינה נובעת משכחה או מהעלמת עין, אלא מתוך תכנון עמוק של זמן הפורענות.
הפרשנים חלוקים בשאלה למה בדיוק מתייחסות המילים הֲלֹא־הוּא. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהמילים מתייחסות למעשיהם הרעים של הגויים, לאכזריותם ולאמרות הגאווה שלהם [רשב"ם, העמק דבר]. מבחינה תחבירית, לשון היחיד מכוונת לביטוי שהוזכר בפסוקים הקודמים, "פרי גפנם", המהווה משל למעשיהם [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. פרשנים אלו מסבירים כי אותו "יין תנינים" ו"ראש פתנים" שהיוו משל לאכזריות האומות, נשמרים כעת כדי להשקות בהם את האומות עצמן כעונש של מידה כנגד מידה [אבן עזרא, רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי המילים מתייחסות לתגובה האלוהית עצמה, כלומר לגזרות הדין, לכעסו של ה', או לפורענות המתוכננת לבוא על האויבים [אבן עזרא, דעת זקנים, חזקוני, מלבי"ם].
המילה כָּמֻס מוסברת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של דבר גנוז, סגור ושמור [רלב"ג, בכור שור, רש"ר הירש]. האומות הפוגעות עשויות לחשוב בטעות שה' שכח את מעשיהן, אך לאמיתו של דבר, הכול גנוז ושמור לפניו [רש"י, נתינה לגר, ביאור יש"ר].
ההבטחה כי הדבר חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי מתבארת בשני כיוונים עיקריים המשלימים זה את זה. הכיוון הראשון מתמקד בשמירת העונש בשלמותו. ה' מונע מהאומות עונש חלקי בעולם הזה, ואף דואג ששום יד לא תיגע באוצר הפורענות, וזאת כדי שלא יגרע מאומה מעונשם. הפורענות נאגרת ונשמרת ליום הדין, אז תונחת עליהם במלוא עוצמתה וללא כל הקלה [אבן עזרא, אור החיים, העמק דבר, אדרת אליהו]. הכיוון השני מדגיש את סודיות המועד. הזמן המיועד לנקמה ולגאולה, המכונה לעיתים "קץ הימים", הוא סוד כמוס וחתום שאינו ידוע לאיש. הגויים האכזריים אינם רואים את אובדנם המתקרב, ואף עם ישראל המיוסר אינו מסוגל להבין מתי תבוא הישועה, וכך נותר הדבר כסוד אלוהי חתום עד לרגע הנכון [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].