התורה איננה רק קובץ חוקים חיצוני או טקסט היסטורי, אלא היא תנאי קיומי, מהותי ובלתי נפרד מחייהם של בני ישראל, במיוחד לקראת כניסתם לארץ המובטחת. הפסוק בא להדגיש את החיבור העמוק שבין לימוד התורה, קיום המצוות והזכות לחיות חיים ארוכים ובטוחים בארץ.
הביטוי דָבָר רֵק מתפרש כדבר חסר ערך או כפתגם ריקן [ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר]. הפרשנים מסכימים כי אין שום אות, תג או מילה בתורה שנכתבו לחינם או ללא מתן שכר. אפילו פסוקים הנראים לכאורה כפרטים היסטוריים שוליים (כמו תיאור שושלות ופילגשים), טומנים בחובם לקחים עמוקים וגופי תורה [רש"י, שפתי חכמים, ברכת אשר, חתם סופר]. התורה משולה לבאר מים חיים שאדם לעולם אינו יכול לרוקן אותה לחלוטין מתוכנה [קיצור בעל הטורים], ומכל פרט שבה, ולו הקטן ביותר, ניתן לדרוש וללמוד הלכות רבות [העמק דבר].
המילה מִכֶּם מעוררת דיון נרחב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאם דבר מסוים בתורה נראה לאדם "ריק" וחסר משמעות, הרי שהחיסרון הוא "מכם" – כלומר, הדבר נובע מקוצר השגתו של האדם, מחוסר יגיעתו בלימוד או מאי-הבנתו את סודות התורה. במצב כזה, על האדם להתאמץ, למסור את נפשו על הלימוד ולבקש הדרכה מתלמידי חכמים כדי לרדת לעומקם של דברים [רבנו בחיי, תורה תמימה, שפתי כהן, אדרת אליהו, חומש קה"ת]. גישה נוספת ומעמיקה מפרשת את המילה כמעידה על חיבור עצמי: התורה איננה תכונה חיצונית שהאדם יכול להתנתק ממנה, אלא אין בה שום דבר שהוא "ריק מכם" – כל הווייתכם, מהותכם ורצונכם מקופלים בתוכה [הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. כמו כן, יש כאן קריאה לאחריות אישית, לבל יחשוב האדם שחובת התורה מוטלת רק על ילדיו, אלא עליו לדעת שהיא נוגעת קודם כל לו עצמו [מלבי"ם].
ההכרזה כִּי־הוּא חַיֵּיכֶם מדגישה שהתורה היא מקור החיים לשלמות הנפש ולחיות הגוף, בעולם הזה ובעולם הבא [העמק דבר, רבנו בחיי, אדרת אליהו]. תלותו של האדם בתורה מתוארת כתלותו של אדם התלוי על פי תהום בחבל שבו הוא אחוז, או כהלך במדבר הנאחז במנת המים האחרונה שלו [ביאור שטיינזלץ]. ללא לימוד התורה, האדם לא ידע מאילו עבירות עליו להתרחק כדי לא למות, ואילו מצוות עליו לעשות כדי לזכות בחיים [חזקוני], שכן עשיית אפילו מצווה אחת בשלמותה מעניקה חיים לנפש [צפנת פענח].
לאחר תיאור הפורענויות הקשות בשירת האזינו, משה מבהיר כי הגזירות אינן מוחלטות אלא מותנות. קיום התורה מבטל את הקללות, ומבטיח שהעם לא ימות ברעב ובחרב [ביאור יש"ר, בכור שור]. ההבטחה וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִֽיכוּ יָמִים מתפרשת גם כפשוטה – עצם הדיבור והוצאת דברי התורה בפה, גם אם האדם עדיין אינו מבין את כל סודותיהם, סגולתם להאריך את חייו [שפתי כהן, אדרת אליהו, פני דוד]. אריכות ימים זו נקשרת גם לקיום מצוות יסודיות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה: תלמוד תורה, כיבוד אב ואם, גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בסופו של דבר, לימוד התורה ושמירתה הם המגן החזק ביותר של בני ישראל מפני הידרדרות לעבודה זרה, ובזכותם הם יזכו לשבת לבטח ולהאריך ימים עַל־הָאֲדָמָה שאליה הם נכנסים, ללא סכנת גלות [אבן עזרא, העמק דבר, מלבי"ם].