התוכחה האלוהית מציגה את העיוורון ואת כפיות הטובה של עם ישראל, אשר מפנה עורף לבוראו דווקא לאחר שזכה להשגחה צמודה ואימהית. המונח צוּר יְלָדְךָ מדמה את ה׳ לאב או ליוצר שהוליד, גידל וחינך את העם מרגע היווצרותו [רשב"ם, תורה תמימה]. הלידה אינה מתארת רק היווצרות פיזית, אלא מייצגת את השלמות הרוחנית שה׳ העניק לישראל באמצעות מתן התורה והניסים שעשה להם [רלב"ג]. יש מן הפרשנים המסבירים כי ביטוי זה רומז לאברהם אבינו, אשר ממנו נחצב העם [שפתי כהן].
לגבי משמעות המילה תֶּשִׁי, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב המפרשים. הגישה הפשטנית, המוסכמת על רוב חוקרי הלשון, גוזרת את המילה מהשורש נ.ש.ה, שמשמעותו עזיבה ושכחה [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, הכתב והקבלה]. לפי גישה זו, העם פשוט שכח את בוראו מתוך פנייה לתענוגות החומר [ספורנו].
לעומת זאת, הגישה המדרשית גוזרת את המילה מהשורש ת.ש.ש, מלשון חולשה והתשת כוח. פרשנים אלו מסבירים כי כאשר ה׳ מבקש להיטיב עם ישראל והם חוטאים, הם כביכול "מתישים את כוחו" של מעלה ומונעים ממנו להשפיע עליהם שפע [רש"י, שפתי חכמים]. רעיון זה מוסבר מבחינה פילוסופית בכך שכאשר המקבל אינו ראוי לקבל את הטוב, כוחו של הנותן מסתלק ונחלש, שכן השפע האלוהי נחסם ומופנה לריק או לחיצוניים במקום להיטיב עם העם [גור אריה, אלשיך].
החצי השני של המשפט, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ, מעצים את חומרת הבגידה. רוב הפרשנים מסבירים את המילה מְחֹלְלֶךָ מלשון חבלי לידה, כלומר האל שהוציא אותך מרחם וסבל עבורך כביכול כאם היולדת [רש"י, אבן עזרא, חזקוני]. מתוך כך עולה תמיהה כואבת: כיצד ייתכן שהעם עזב את ה׳ בעודו נמצא בתהליך מתמיד של יצירה והתהוות, בטרם הגיע לעצמאות מוחלטת, כשהוא עדיין נישא על ידי השגחתו בכל רגע נתון? [רש"ר הירש, מלבי"ם].
לצד הפירוש המרכזי, קיימות מספר גישות ייחודיות למשמעות המילה מְחֹלְלֶךָ. יש שפירשו אותה מלשון "מחול" ותכשיט, ללמד שה׳ הפך את ישראל לעדי ולתפארת על פני כל הנבראים, ואפילו מעל המלאכים [אור החיים]. אחרים דרשו זאת מלשון מחילה, כלומר האל שמוחל וסולח לישראל על עוונותיהם [נחל קדומים, שפתי כהן], ויש שקישרו זאת לשמחה, כאל שהוציא את העם ממצרים במחולות ושירים [חזקוני].
הפרשנים מציינים כי שכחה זו אינה רק כשל של הזיכרון, אלא הפניית עורף מודעת המבטלת את עצם ההצדקה לבריאת האדם. בשעה שה׳ התעמת עם המלאכים כדי לברוא את האדם, חטאיהם של ישראל מחלישים את טענתו כביכול ומצדיקים את טענת המלאכים שאין באדם תוחלת [אור החיים]. כתוצאה מכך, ה׳, שביקש לנהוג בעמו במידת הרחמים כפי שאב נוהג בילדיו, נאלץ להסתיר את פניו ולמנוע מהם את הניסים הגלויים, דבר שמוביל למעגל קסמים שבו היעדר הניסים רק מעמיק את השכחה והריחוק של הדורות הבאים [צרור המור, נחלת יעקב].