קריאתו המרגשת של משה רבנו לבני ישראל, רגעים לפני פרידתו מהם, תובעת התמסרות מוחלטת ללימוד התורה ולהעברתה לדורות הבאים.
הפרשנים מתמקדים תחילה בביטוי שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי נדרש מהאדם ריכוז מוחלט – עיניו, אוזניו ולבו צריכים להיות מכוונים יחד להבנת דברי התורה [רש"י, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. פרשנים אלו לומדים זאת בקל וחומר מחזון תבנית המקדש של יחזקאל: אם מבנה פיזי הנמדד בקנה מידה דורש התבוננות וריכוז כה עמוקים כדי להבינו, על אחת כמה וכמה דברי התורה, שעליהם נאמר כי הם "כהררים התלויים בשערה", כלומר הלכות ורעיונות עצומים הנגזרים מדיוקים דקים כחוט השערה [שפתי חכמים]. בנוסף, הדרישה היא שהדברים יהיו מסודרים בלב [מלבי"ם], ושכל אדם יעמול ויעמיק בהם מעצמו מבלי לדלג על אף מילה [אדרת אליהו]. פירוש נוסף מדייק את השימוש במילה לְבַבְכֶ֔ם בלשון רבים, המורה על כך שיש לעבוד את ה' בשני היצרים – היצר הטוב והיצר הרע, שכן התורה משמשת כתבלין וכוח מאזן ליצר הרע [רבנו בחיי].
בהמשך הפסוק נאמר אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם. המילה מֵעִ֥יד אינה מציינת רק מתן עדות, אלא משמשת לשון של התראה ואזהרה חמורה [רבנו בחיי]. משה מזהיר את העם כי כשם שה' מעניק להם פרנסה ברווח כדי שיוכלו לעבדו, כך הוא עלול להשחיתם אם יחטאו ויחטיאו את המטרה [ספורנו]. המילה הַיּ֑וֹם מלמדת שדברי התורה צריכים להיות רעננים וחדשים בעיני האדם בכל יום, כאילו ניתנו לו ממש היום [אדרת אליהו]. מנגד, יש מי שמפרש שהמילה רומזת ליום השבת, שבו אסף משה את העם כדי להשמיע להם דברי מוסר, שכן התכנסות לשמיעת דברי תורה ומוסר ביום השבת משמשת רפואה רוחנית לנזקי השגרה של ימי החול [חתם סופר].
החלק השני של הפסוק עוסק בהעברת המסורת: אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת. יש הרואים בפסוק חלוקה של התורה לשני רבדים: "אשר אנכי מעיד" מתייחס לחלק האגדה והמוסר, ואילו "אשר תצוום" מתייחס לחלק ההלכתי [העמק דבר]. גישה אחרת רואה כאן ציווי להורים להזהיר את ילדיהם בסוף ימיהם, כפי שעשה דוד המלך לשלמה בנו, שלא יסטו מדרך הישר וישמרו על מידות ומוסר [ספורנו, מלבי"ם].
בנוגע לצמד המילים לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת, הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בכפילות אלא בשני שלבים הכרחיים ומשלימים: "לשמור" משמעו לימוד התורה, שינונה, והעברת המסורת שבעל פה מדור לדור, בעוד "לעשות" הוא הקיום המעשי של המצוות [העמק דבר, אדרת אליהו, צפנת פענח]. בסופו של דבר, פסוק זה החותם את השירה אינו יורד לפרטי ההלכות הרבים שבתורה, אלא מציב את העיקרון הכללי והבסיסי ביותר – נאמנות מוחלטת לה' ולשמירת תורתו [ביאור שטיינזלץ].