התהוותו של עם ישראל כאומה לא התרחשה בארץ נושבת ובנחלות מוריקות, אלא דווקא בתנאי הקיצון של המדבר. שם, במקום שבו האדם מנותק מהשפעות חיצוניות ותלוי לחלוטין בחסדי שמים, בחר ה' באומתו ועיצב את דמותה באמצעות השגחה צמודה ופלאית.
המילים יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר מפורשות בשני נתיבים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון מציאה ובחירה: ה' מצא את ישראל נאמנים והולכים אחריו למקום ציה, וזאת בניגוד לאומות אחרות כעשיו וישמעאל שסירבו לקבל את עול מלכותו. גישה נוספת [רשב"ם, רא"ש, בכור שור ואחרים] מסבירה את המילה מלשון המצאה וסיפוק צרכים – ה' המציא וסיפק להם בדרך פלא את כל צורכם במדבר, כגון המן, הבאר והשליו. יש המוסיפים כי דווקא הקושי והייסורים שבמדבר הם שהכניעו את לב העם והכשירו אותם לדבוק בה' באמת, לאחר שנטמאו במצרים [כלי יקר, אור החיים].
סביבה זו מתוארת כוּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, כלומר ארץ ציה, ריקה ושוממה, מקום מסוכן וחסר מים שבו נשמעת רק יללת חיות פרא כתנים ובנות יענה. מבחינה רוחנית, המדבר מסמל אזור של קליפה וטומאה, שעד מתן תורה היה שרוי בחושך ושממון [רא"ש, אור החיים].
בתוך השממה הזו, הפועל יְסֹבְבֶנְהוּ מתאר את ההגנה וההקפה הרב-ממדית שהעניק ה' לעמו. הפרשנים מצביעים על שלושה מעגלי הקפה: המעגל הפיזי, שבו ה' סובב אותם בענני כבוד ובמלאכים שגוננו עליהם; המעגל הארגוני, שבו הקיף אותם בארבעה דגלים שחנו סביב המשכן ואוהל מועד; והמעגל הרוחני, שבו סובב אותם בהר סיני שכפה עליהם כגיגית בעת מתן תורה [רש"י, ספורנו, שפתי חכמים]. יש הסבורים כי מילה זו מתייחסת גם להשגחה שהובילה את העם בסיבובים ובדרכים עוקפות במדבר כדי להגן עליהם [רלב"ג, מלבי"ם].
המילה יְבוֹנְנֵהוּ מתייחסת להענקת התורה, החכמה והבינה. ה' פקח את עיניהם, לימד אותם את דרכי המוסר והעניק להם הבנה עמוקה, ובכך רומם אותם ממצב של עבדים לאומה שלמה ובעלת דעת [העמק דבר, רש"ר הירש].
כתוצאה מאותה קרבה, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. ה' שמר על ישראל מכל סכנה, בין אם מנחשים ועקרבים, בין אם מהאומות שביקשו להילחם בהם, וכן מפני הידרדרות רוחנית. סביב המילה כְּאִישׁוֹן קיימת מחלוקת מעניינת. הגישה המקובלת היא שמדובר בבת העין, הנקודה השחורה שממנה יוצא מאור הראייה, אשר זקוקה להגנה קפדנית ביותר מפני כל מגע זר [רש"י, רבנו בחיי, אור החיים]. לעומת זאת, פרשנים אחרים [רשב"ם, רא"ש, בכור שור] מסבירים כי האישון הוא העפעף או העור המכסה את העין ושומר עליה, ונקרא כך מלשון "אישון לילה" משום שהוא מחשיך את העין בעת השינה.
בין כך ובין כך, הדימוי ממחיש את השמירה העליונה והטבעית ביותר: כשם שהאדם מגן באופן אינסטינקטיבי וללא פשרות על עינו, כך ה' מגן על עמו באהבה, כיוון שהם מהווים את העין הרוחנית שדרכה הוא משגיח ומאיר את העולם השפל [אלשיך].