זעם אלוהי חסר תקדים ניתך על החוטאים, כאשר ה' פותח את אוצרות הפורענות ומשלח בהם את כל ארסנל המכות שברשותו.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה אַסְפֶּה. הגישה המרכזית הראשונה מפרשת את המילה מלשון הוספה, חיבור ואסיפה, כלומר ה' יחבר ויערום עליהם צרה על גבי צרה [רש"י, חזקוני, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה שניה מפרשת את המילה מלשון כליון וסוף. לפי פירוש זה, ה' יביא עליהם את כל סוגי הרעות הקיימות בעולם, עד שלא תישאר רעה אחת שלא תפגע בהם [אבן עזרא, פענח רזא, הדר זקנים]. הפסוק כולו בנוי בתבנית של כפל עניין במילים שונות כדי להדגיש את ההיקף המוחלט של הפגיעה [רשב"ם, דעת זקנים], ויש המבחינים בו בין רָעוֹת, שהן מכות הבאות ישירות מידי ה', לבין חִצַּי, שהן גזרות המגיעות על ידי שליחים בשר ודם או איתני הטבע כדוגמת חיות רעות וחרב [אדרת אליהו].
השימוש בדימוי של חִצַּי אינו מקרי ונושא בחובו מספר משמעויות. ראשית, החצים מסמלים צרות ומכות המגיעות לפתע פתאום, מבלי שהאדם יכול להיזהר או להתגונן מפניהן [אבן עזרא]. שנית, כשם שחץ נורה במדויק אל עבר מטרה מוגדרת מראש, כך המכות הללו מכוונות היטב אל החוטאים, מה שמוכיח כי הן אינן אירוע מקרי של חוסר מזל אלא תוצאה של השגחה אלוהית מדוקדקת [רלב"ג]. רובד ציורי נוסף מדמה את החץ למעשי האדם עצמו: כשם שחץ זקוק לנוצת עוף כדי לעוף היישר אל מטרתו, כך הפורענות המכה בעם ניזונת ממעשיו שלו, בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" [צרור המור].
בסיומת הפסוק, המילה אֲכַלֶּה מתארת את התרוקנות אשפת החצים האלוהית, שכן ה' יירה בהם את כל חציו עד תומם [ביאור יש"ר]. אולם, דווקא בתוך תיאור החורבן הקשה, מוצאים רוב הפרשנים נחמה גדולה והבטחה נסתרת להישרדות. הם מדייקים את לשון הפסוק ומציינים כי נאמר אֲכַלֶּה־בָּם, כלומר החצים יכלו, ולא נאמר "החצים יכלו אותם". מכאן נלמדת ברכה מוסווית בתוך פרשיית התוכחה: ארסנל החצים של ייסורי העונש והפורענויות יסתיים וייעלם מן העולם, אך עם ישראל יספוג את המכות, ישרוד את כולן, ולא יושמד לעולם [רש"י, בכור שור, תורה תמימה, רש"ר הירש, צפנת פענח].