נקודת מפנה דרמטית מתרחשת בשירה בשלב זה. לאחר תיאור חטאי העם, האל עובר ממעמד של אב ומנהיג פעיל לעמדה של משקיף נסתר. זוהי החלטה אלוהית לסגת, להסיר את ההגנה, ולהותיר את האומה להתמודד עם ההשלכות הטבעיות של מעשיה.
המילה וַיֹּאמֶר אינה מתארת דיבור אל דמות מסוימת, אלא מבטאת מחשבה, רצון והחלטה אלוהית, בדומה לאמירותיו של אלוהים בבריאת העולם [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מנקודה זו ואילך, משה מפסיק לדבר בקולו שלו, והשירה עוברת לציטוט ישיר של דברי ה' [רמב"ן, ביאור יש"ר].
ההכרזה אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם משמעותה סילוק השכינה, הפסקת ההשגחה הקרובה והסתרת הפנים בעת צרה, כך שזעקתם לעזרה לא תיענה בנסים [רמב"ן, אבן עזרא, רא"ש, ביאור שטיינזלץ, דעת זקנים]. הסתרה זו נועדה למנוע מצב שבו ה' יעניש אותם בכעס אקטיבי ויכלה אותם [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שה' מסתיר את פניו במכוון כדי שלא יראה את סבלם ולא יושפע מזעקות התשובה הזמניות שלהם [אור החיים, מלבי"ם]. עם זאת, ההסתרה אינה מוחלטת; ה' מסלק את השגחתו הגלויה, אך עדיין משקיף "מן החרכים" ויודע את כל מעשיהם [תולדות יצחק, שפתי כהן].
כאשר ה' אומר אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם, הפרשנים נחלקים לגבי כוונתו. גישה אחת רואה בכך אמירה רטורית ואף לעגנית: ה' מסתלק כדי לראות מה יעלה בגורלם ללא הגנתו, והאם אלילי השקר שבחרו אכן יועילו להם [רא"ש, בכור שור, חזקוני, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה מפרשת שה' ממתין לראות כיצד יגיבו לצרות שיבואו עליהם, האם יפיקו לקח וישובו בתשובה או שמא יוסיפו לחטוא [רמב"ן, אבן עזרא, העמק דבר]. מאחר שה' יודע הכל מראש, יש המדגישים שאין כאן המתנה מתוך ספק, אלא קביעה מראש שהוא רואה שאין בהם תקוות תשובה אמיתית בסופם [ספורנו, הכתב והקבלה], או לחלופין, שהוא רואה שרק בעקבות הסבל הם ייאלצו לבסוף לשוב אליו [ביאור יש"ר, שפתי כהן].
הסיבה לעזיבה זו היא כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה. זהו דור הפכפך, רמאי ובלתי יציב. הם נוהגים להפוך את רצון ה' לכעס [רש"י, מזרחי], ומשתמשים בטובה שהעניק להם כדי לעשות רע [העמק דבר, רא"ש]. הם מתאפיינים בקיצוניות, בעת שלווה הם מורדים ועובדים עבודה זרה, אך ברגע שצרה פוקדת אותם, הם ממהרים לזעוק לאל [בכור שור, ביאור יש"ר]. הדוגמה המובהקת לכך היא המעבר המהיר מההצהרה "נעשה ונשמע" במעמד הר סיני לחטא עגל הזהב [חזקוני, נתינה לגר].
למרות הכל, הם עדיין מכונים בָּנִים, תואר המעיד על קשר נצחי שאינו ניתק גם בשעת חטא [תורה תמימה, חומש קה"ת]. אולם, אלו בנים שלֹא אֵמֻן בָּם. רוב הפרשנים מפרשים זאת כמחסור מוחלט באמונה ואמינות. אי אפשר לסמוך עליהם, והבטחותיהם ריקות מתוכן [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם]. אפילו אלו שנראים כצדיקים, עלולים להתקלקל במהירות [העמק דבר]. פירוש מרכזי נוסף גוזר את המילה "אמון" מהשורש א.ו.מ.ן (כמו אומן ומגדל), כלומר, הדרך הטובה והחינוך שה' ואבותיהם העניקו להם אינם ניכרים עוד במעשיהם [רש"י, רמב"ן, ספורנו, ביאור יש"ר]. בנוסף, ישנה דרשה המפרשת את הפסוק כביקורת על כפיות הטובה שלהם, שבאה לידי ביטוי בכך שהם מסרבים לענות "אמן" אחר ברכות [רבנו בחיי, שפתי כהן, צפנת פענח].