שירת האזינו משתמשת בעולם הצומח והחקלאות כדי להמחיש השחתה מוסרית עמוקה. הדימוי של גפן הנטועה באדמה רעילה משקף מצב שבו הרשע אינו רק מעשה נקודתי, אלא טבע מושרש המצמיח פירות הרסניים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכתוב מתייחס לאומות העולם ולאויבי ישראל. בעוד שישראל נמשלו לגפן קדושה, אומות אלו יונקות את כוחן משורש רע ומושחת, ולכן לעולם לא יצמיחו פרי טוב אלא רק רע ומר [רמב"ן, אור החיים, רבנו בחיי]. עם זאת, ישנה דעה במדרש הרואה בפסוק גם תוכחה המופנית כלפי ישראל עצמם, שחטאו והביאו מרירות לעולם [שפתי כהן].
הכתוב מחלק את מקור הרע לשני רבדים: גפן סדם וצירוף המילים שדמות עמורה. המילה שדמות מבוארת כשדות תבואה [רש"י, רבנו בחיי, בכור שור]. החלוקה בין סדום לעמורה אינה מקרית; סדום, שהייתה כרך של עשירים וקצינים, מייצגת את השחיתות הממוסדת של המנהיגים, את גאוותם ואת רדיפתם אחר תענוגות גוף תוך התאכזרות לעניים. לעומתה, שדות עמורה מייצגים את אנשי הכפרים ופשוטי העם. בכך מדגיש הכתוב כי החברה כולה, מגדולה ועד קטנה, נגועה ברשע [העמק דבר, אדרת אליהו, ספורנו].
ברובד הרעיוני, עץ הגפן מסמל את מייסדי החוקים והאמונות של אותן אומות, ואילו השדות מסמלים את המנהגים והנימוסים שהשתרשו בעם [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מתוך שורש מושחת זה צומחים ענבי רוש – עשב מר וארסי [רש"י, ברכת אשר]. הענבים מסמלים את המעשים הרעים, העצות ההרסניות והחוקים המזיקים שפוגעים בבריות [ספורנו, אדרת אליהו, מלבי"ם]. כאשר החוקים הרעים מצטרפים יחד, הם יוצרים אשכלת מררת – מערכת שלמה שכל כולה רשע וארס, המביאה את האדם לכפור בה' [מלבי"ם, ספורנו].
הפרשנים מצביעים על תהליך הדרגתי של התפתחות הרע: הגפן עצמה מסמלת את המחשבה הרעה והעצה העמוקה הסמויה מן העין; הענבים מסמלים את הדיבור וההסתה; ולבסוף המשקה והארס מבטאים את המעשה בפועל [אדרת אליהו].
התוצאה ההכרחית של נטיעה כזו היא עונש של מידה כנגד מידה. צירוף המילים אשכלת מררת למו מתפרש לא רק כתיאור של הפרי, אלא כמשקה מר ופורענות קשה הראויה ומזומנת לרשעים כגמול על מעשיהם. כשם שמעשיהם היו מרים ורעים כסדום ועמורה, כך העונש שיצמח להם יהיה כוס של פורענות מרה וכלי מוות [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, הדר זקנים, דעת זקנים, ברכת אשר].