ברגעיו האחרונים, משה מצטווה לעלות אל פסגה המהווה נקודת תפר גיאוגרפית וסמלית בין מסע הנדודים במדבר לבין היעד שאליו לא יזכה להיכנס. הפירוט הגיאוגרפי המדויק אינו משמש רק כציון דרך, אלא מקפל בתוכו משמעויות היסטוריות, רגשיות והלכתיות.
הציווי נפתח במילים עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה. הפרשנים מציעים מספר טעמים לשמו של ההר. הגישה הפשוטה היא שההר היה ממוקם בעבר הירדן המזרחי [נתינה לגר], והוא התנשא לגובה כשהוא גלוי וחשוף מכל עבריו [ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה שההר היה מחולק לשני עברים שונים: צדו המזרחי השתייך למואב, ואילו צדו המערבי כבר נחשב לנחלת שבט גד [העמק דבר]. בנוסף, ההר נקרא כך משום שהיה פתוח לשני כיוונים מרכזיים, לכיוון קדש ולכיוון הור ההר, ובכך חיבר את משה למקום קבורת אחיו [רבנו בחיי, שפתי כהן]. ההר מכונה גם הַר נְבוֹ, על שם העיר הסמוכה נבו שנבנתה על ידי בני שבט ראובן [נתינה לגר].
התורה ממשיכה ומתארת את מיקום ההר באמצעות כפילות בולטת: אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ. הפרשנים מצביעים על כך שתיאור כפול זה ממחיש את הטרגדיה והמהות של מעמד זה. מצד אחד, ההר נמצא בארץ מואב, כלומר משה נותר באופן מוחלט מחוץ לגבולות ארץ כנען. אך מצד שני, הוא ממוקם ממש על קו הגבול, "על פני" משמעו ממול ליריחו, כאשר רק נהר הירדן חוצץ ביניהם [ביאור יש"ר, חזקוני, בכור שור]. מיקום מדויק זה נועד לאפשר למשה לסיים את חייו ואת הנהגתו מחוץ לארץ, אך מתוך התבוננות ישירה אל עבר היעד שלמענו פעל כל חייו [רש"ר הירש], תוך שהוא עומד בצדו המערבי של ההר הפונה לעבר ישראל [העמק דבר].
הציווי וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אינו מהווה רק מבט פרידה פסיבי. לראייה זו היו מטרות רוחניות ומעשיות. משה נתבקש להשקיף על הארץ כדי להעניק לה ולתושביה את ברכתו לפני מותו [ספורנו]. מעבר לכך, לראייה זו הייתה משמעות הלכתית של קביעת עובדות בשטח: משה צפה בארץ כדי לקדש את אווירה ולמדוד בעיניו את תחומי הגבולות הנדרשים לצורך הקמת ערי המקלט [צפנת פענח].
לבסוף, הארץ מתוארת ככזו אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, כלומר לנחלה קבועה [ביאור שטיינזלץ]. חזון זה שהוצג למשה לא צמצם את עצמו רק לכיבוש המיידי של עולי מצרים, אלא הקיף גם את הירושה העתידית והנצחית של הארץ בימי הבית השני ולעתיד לבוא [אדרת אליהו].