לאחר תיאור ארוך וקשה של הפורענויות שיבואו על ישראל בגלות, מופיעה נקודת מפנה דרמטית של נחמה וגאולה. הקב"ה מבטיח כי לא לעולם יריב עם עמו, וכאשר יגיעו לשפל המדרגה ותאבד כל תקווה טבעית, תתעורר מידת הרחמים והוא יצא להגנתם.
המילה כִּי בראשית הפסוק מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במובן של "כאשר". לגבי המשמעות של יָדִין ה' עַמּוֹ, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב המפרשים:
הגישה האחת [רש"י, מזרחי, רלב"ג, חזקוני ועוד] מפרשת את הדין כייסורים. כלומר, כאשר הקב"ה ישלים לשפוט ולייסר את עמו על חטאיהם, הוא יסיים את עונשם וישוב לרחם עליהם.
הגישה השנייה [אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו, רבנו בחיי, רש"ר הירש ועוד] מפרשת את הדין כנקמה, משפט ומשענת. לפי גישה זו, הקב"ה יתבע את עלבונם של ישראל, יריב את ריבם ויעשה דין ושפטים באומות העולם שניצלו את חולשת ישראל כדי להתאכזר אליהם מעבר למה שנגזר עליהם.
לאחר הדין, הכתוב ממשיך: וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם. המילה יִתְנֶחָם מבטאת שינוי מחשבה ומעבר ממידת הדין למידת הרחמים [רש"י], או את השקטת החרון והכעס האלוהי לאחר כל מה שסבלו ישראל [שד"ל]. בזכות מי מתעוררת נחמה זו? יש המפרשים כי עֲבָדָיו הם האבות הקדושים שבזכותם תבוא הגאולה [רלב"ג, צרור המור], יש המסבירים שאלו הצדיקים שסבלו בגלות בשל חטאי הדור [ספורנו, אור החיים], ויש הסבורים שמדובר באלו שנהרגו על קידוש השם ונמסרו למיתה אכזרית [העמק דבר].
התנאי להתעוררות הרחמים מתואר במילים: כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד. ביטוי זה מתאר נקודת קצה של חוסר אונים, אך הפרשנים נחלקו למי שייכת ה"יד":
הגישה המרכזית [אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו, רש"ר הירש, מלבי"ם ועוד] מסבירה כי מדובר בידם של ישראל. כלומר, כוחם הלך ואבד, הם הגיעו לתחתית העוני והלחץ, וכבר אין בהם יכולת להושיע את עצמם או להחזיק מעמד בגלות.
מנגד, גישה ייחודית [רש"י, מזרחי, צרור המור] מפרשת כי מדובר דווקא בידו של האויב. הישועה תבוא כאשר הקב"ה יראה שיד האומות הולכת ומתחזקת מאוד על ישראל באופן בלתי נסבל.
תיאור השפל מעמיק בביטוי החותם את הפסוק: וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב, המבטא מצב שבו לא נותר דבר. הפרשנים מציגים מספר רובדי משמעות לביטוי זה, המשקפים את אובדן כלל משענות החיים:
במישור החברתי וההנהגתי, מדובר באובדן המבנה המדיני והרוחני. אין עָצוּר שישלוט בעם ויאגד אותו, ואין מי שיחזיק ויתמוך בחלשים. במצב זה, אין מנהיגים, אין שוטרים שיעשו סדר, ואין נביאים או אנשי רוח שידריכו את העם [רש"י, אור החיים, ביאור יש"ר].
במישור הכלכלי, הביטוי מתאר עוני מוחלט ודלות קיצונית. לא נותר רכוש עָצוּר ומוסתר בתוך הבתים (כמו אוצרות וכסף), ולא רכוש עָזוּב וגלוי בשדות (כמו מקנה ופירות), ואף לא סחורות למסחר [ספורנו, רלב"ג, הכתב והקבלה].
במישור הקיומי, זהו תיאור של חוסר אונים שבו האדם מאבד גם את הדברים שהשתדל לשמור עליהם מכל משמר, וגם את הדברים שנטש והפקיר. לא נותר איש מלבד אלו שכלואים בבתי כלא ואלו שנעזבו ונשכחו מלב [שד"ל, רש"ר הירש].
על בסיס תיאורים אלו, מפרשים חז"ל [תורה תמימה, אדרת אליהו, אלשיך] כי פסוק זה משרטט את המציאות של "עקבתא דמשיחא" הדור שלפני הגאולה. ישועת ה' תבוא רק כאשר תכלה פרוטה מן הכיס, כשיתמעטו התלמידים ומחזיקי התורה, כשתאבד כל שררה ומלכות מישראל, וכאשר העם יגיע לייאוש כה עמוק עד שיחשוב שאין לו עוד סומך ועוזר. דווקא מתוך האפסות המוחלטת הזו, יקום ה' ויושיע את עמו.