דברים, פרק ל״ב, פסוק ל״ו

כאשר יָדִין ה' עַמּוֹ, כלומר כשיסיים לייסר אותם על חטאיהם או לחלופין כשינקום באומות שהתאכזרו אליהם, תגיע עת הגאולה. אז וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם, וחרונו יתחלף במידת הרחמים בזכות האבות הקדושים, הצדיקים שסבלו בגלות או אלו שנהרגו על קידוש השם. רחמים אלו יתעוררו כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, מצב שבו כוחם של ישראל יאבד והם יגיעו לחוסר אונים מוחלט, או כאשר יד האויבים תכבד עליהם מנשוא. שפל זה מתואר במילים וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב, מציאות של קריסה חברתית, כלכלית וקיומית שבה לא ייוותרו מנהיגים, לא יישאר רכוש חבוי או גלוי, ואיש לא יתמוך בחלשים. דווקא מתוך האפסות והייאוש העמוק של הדור שלפני הגאולה, שבו נדמה כי אבדה כל משענת, יצא ה' להגנת עמו.