דברים, פרק ל״ב, פסוק ו׳

זעקת תמיהה מופנית כלפי החוטאים: הַ לְיְהֹוָה תִּגְמְלוּ־זֹאת, כיצד ייתכן להשיב בכפיות טובה למי שהוא מקור כל הטוב, מתוך אשליה שהחטא פוגע בו ולא באדם עצמו. התנהגות זו מאפיינת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, אומה כפוית טובה שהתעייפה מקיום התורה וחסרה את החכמה להתבונן קדימה ולראות את השלכות מעשיה. הרי הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, אב אוהב שברא את העם יש מאין, פדה אותו מעבדות והגן עליו כציפור המגוננת על קנה. יתרה מזו, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, ה' רומם את העם וביסס אותו כאומה עצמאית ומתואמת, שקיומה התקין תלוי בכך שכל אדם ומנהיג ימלאו את תפקידם בדרך הישרה.