העיקרון המנחה את תגובת ה׳ כלפי חטאי ישראל מבוסס על העיקרון של מידה כנגד מידה. כשם שישראל המירו את נאמנותם והלכו אחרי אלילים חסרי ממשות, כך ה׳ ימסור אותם בידי אומות שפלות וחסרות מעמד. הכפילות הלשונית בפסוק מדגישה את ההקבלה המדויקת בין מעשי העם לבין העונש שיבוא עליהם.
כאשר הכתוב אומר הֵם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵל, הכוונה היא שישראל עוררו את קנאתו של ה׳ והכעיסו אותו בכך שעבדו דבר שאיננו אלוה. הפרשנים מסבירים כי מדובר בעבודה זרה, בשדים, או באלילים שאין בהם שום כוח להושיע [רמב"ן, אבן עזרא, רבנו בחיי]. גישה נוספת רואה בכך ביטוי לכפירה של ממש, כאשר העם טוען שאין אלוהים ומכחיש את כוחו [תולדות יצחק]. על המילים כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶם מסבירים הפרשנים כי אלו האמונות התפלות, מעשי הכישוף ודברי ההבל שבהם דבקו ישראל במקום באמת האלוהית [ביאור יש"ר, שפתי כהן, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה רעיונית, המילה "כעס" מוסברת כאן לא רק כהתפרצות של זעם, אלא כניסיון מכוון של העם לפעול נגד רצונו של ה׳ ולהצר את צעדיו [הכתב והקבלה].
בתגובה לכך, מצהיר ה׳: וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם. העונש יהיה כרוך בהשפלה עמוקה, שכן ישראל ישתעבדו לאומה פחותה שכלל אינה ראויה להיקרא "עם", שכן היא חסרת היסטוריה, תרבות או נימוסים מסודרים [רלב"ג, נתינה לגר, רש"ר הירש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מזהה את ה"לא עם" עם הכשדים, הלוא הם הבבלים, שהחריבו את הבית הראשון. עם זה לא נחשב לחלק משבעים האומות המקוריות, וה׳ רומם אותם מאשפתות רק כדי שיהוו כלי ענישה לישראל [רש"י, ספורנו, גור אריה]. ההשפלה שבעונש זה נועדה לעורר בישראל קנאה לכבודם העצמי, בראותם כיצד הם, נחלת ה׳, נכנעים ונרמסים תחת רגליה של אומה כה נבזית [ביאור יש"ר, תורה אורה].
חלקו האחרון של הפסוק, בְּג֥וֹי נָבָל אַכְעִיסֵם, משלים את תמונת הענישה. גוי נבל מתואר כאומה כסילה, אכזרית ונטולת חמלה [אבן עזרא], או כאומה חסרת כתב ולשון משלה [ספורנו]. זיהויו ההיסטורי של הגוי הנבל משתנה בין המפרשים. יש הסבורים כי מדובר בעשו ובמלכות אדום שהחריבה את הבית השני ועמדה מנגד ביום חורבנם של ישראל [רמב"ן, רבנו בחיי]. פרשנים אחרים מזהים את הגוי הנבל עם כופרים המציקים לישראל, או עם השלטון הנוצרי [רש"י, בכור שור]. זיהוי נוסף וייחודי המובא במקורות קושר זאת לשבטים פראיים מאזורים כברבריה ומרטניה, המהלכים ערומים בשווקים, שאין דבר מתועב ומשוקץ מהם, ובכך הם מעוררים גועל ומכעיסים את ישראל [תורה תמימה, צפנת פענח, אדרת אליהו]. מעבר למישור הלאומי, יש שדרשו את המילים הללו כרמז למצוקות הממררות את חיי האדם, כמו אישה רעה שאי אפשר לגרשה והיא מכעיסה את בעלה תדיר, או כומרים זרים שגוזרים גזירות על הציבור [תורה תמימה].
לצד כל אלה, ישנה נקודת מבט הרואה דווקא חסד נסתר בכך שהעונש מגיע על ידי גוי נבל. אילו היו ישראל נענשים בידי אומה חכמה ומתוחכמת, קיימת הייתה סכנה להשמדתם המוחלטת. דווקא מסירתם בידי גוי כסיל ואובד עצות מבטיחה שהאויב לא ישכיל להשלים את מלאכת ההשמדה, וכך מובטח קיומו של עם ישראל [חתם סופר].