מפלתם של ישראל בידי אומות חלשות מהם אינה מעידה על חולשת האלוהים, אלא דווקא על שליטתו המוחלטת ועל כך שהעונש בא מאיתו. רוב הפרשנים מסכימים כי מטרת הדברים היא להוכיח לאויבים, או להסביר לישראל, את ההיגיון שמאחורי התבוסה: הניצחון של האומות אינו טבעי, והוא נובע אך ורק מכך שה׳ הסגיר את עמו לידיהם בגלל חטאיהם.
המילה צוּרֵנוּ או צוּרָם מתפרשת במקרא במשמעות של סלע, ומשמשת כאן כדימוי לאלוהים, לכוח העליון או לשר הממונה על האומה בשמים [רש"י, שפתי חכמים, ספורנו]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאפילו האויבים צריכים להבין שאין להם או לאלוהיהם שום כוח עצמאי. הרי לאורך ההיסטוריה, כל עוד ישראל עשו את רצון ה׳, אלוהי הגויים מעולם לא הצליחו לגבור על אלוהי ישראל, כפי שהוכח במכות מצרים ובנפילת פסל דגון [דעת זקנים, בכור שור, ביאור יש"ר]. מכאן נובעת המסקנה ההגיונית: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם – אין כוחם והצלחתם של אלוהי האומות משתווים לכוחו של ה׳ [שד"ל, חזקוני]. לכן, העובדה שכעת האויבים מנצחים, מהווה הוכחה ניצחת לכך שה׳ הוא זה שמכר את ישראל לידיהם, ולא שניצחון האויבים נובע מעוצמתם העצמית [רש"י, רשב"ם, מזרחי].
מעבר להבדלי העוצמה, ישנו גם הבדל מהותי באופיו של הכוח העליון. בעוד שהאומות ואלוהיהם פועלים מתוך אכזריות, חוסר רחמים ורצון לעקור הכול, ה׳ שומר על כוחם הפנימי של ישראל גם בשעת העונש, ונוהג במידת הרחמים והחסד [העמק דבר, אדרת אליהו]. כמו כן, בעוד אלוהי הגויים כפופים לחוקי הטבע והמזלות, ה׳ שולט בטבע ומשדד את המערכות [מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים, מתפרש במספר דרכים, כאשר המילה פְּלִילִים מובנת לרוב מלשון שופטים ודיינים.
גישה אחת מסבירה כי זוהי השלמת ההוכחה: למרות שצורם של האויבים חלש מצורנו, בכל זאת אויבינו שופטים ורודים בנו כרצונם, ודבר זה אינו יכול לקרות אלא אם כן ה׳ גזר זאת [רש"י, רשב"ם, חזקוני, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן, רלב"ג].
מנגד, גישה אחרת מפרשת שהאויבים עצמם הם השופטים – כלומר, גם האויבים, מתוך התבוננות שכלית, ישפטו, ידונו ויודו בעצמם כי כוחו של אלוהי ישראל גדול מכוחם, ושהניצחון ניתן להם רק מאת ה׳ [אור החיים, ביאור יש"ר, נתינה לגר].
לצד פירושים אלו, ישנם פרשנים המעניקים למילה פְּלִילִים משמעויות שונות. יש המפרשים זאת מלשון בעלי מחשבות שכליות ויועצים, שמתכננים כיצד להשמיד את ישראל [ספורנו, אדרת אליהו]. אחרים מפרשים את המילה מלשון פשע וחטא, ומסבירים שהאויבים הם חוטאים הפועלים באכזריות שאינה ראויה בין אדם לחברו, ולכן הם אינם ראויים לשמש כשופטים על ישראל או לטעות ולחשוב שה׳ מינה אותם לכך [העמק דבר, מלבי"ם, רבנו בחיי].