ברגעי משבר ונפילה, עולה תהייה נוקבת באשר למקור המשענת והביטחון. השאלה המרכזית העולה מן הפסוק נסובה סביב זהות הדובר וזהות האלוהים שעליו מדובר, ובעניין זה נחלקו המפרשים למספר כיוונים מרכזיים.
הגישה הראשונה והרווחת גורסת כי הדובר הוא האויב המביס את ישראל, אשר לועג להם ושואל היכן אלוהי ישראל שאמור היה להושיעם [אבן עזרא, רמב"ן, רשב"ם, שד"ל]. חלק מן הפרשנים מזהים אמירה זו באופן היסטורי עם טיטוס מחריב בית המקדש השני, אשר ראה את חורבן ישראל ולעג לעבודת הקורבנות שניסכו לפני ה' [העמק דבר, מזרחי, רבנו בחיי, בכור שור]. השימוש בלשון נסתר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ במקום "אלוהיכם", נועד להעצים את הלעג והזלזול כלפי ישראל [שד"ל]. עם זאת, דווקא גאוות האויב וחילול השם הנגזר ממנה, הם שיובילו לבסוף להתערבות אלוהית ולנקמה באויבים [רשב"ם].
מנגד, גישה שניה מפרשת כי ה' הוא הדובר, והוא מפנה את תוכחתו כלפי עם ישראל. ה' ממחיש לישראל את אפסותם של האלילים שאחריהם נהו, ומראה להם כיצד אותם כוחות זרים שעבדו אינם מסוגלים להושיעם בעת צרה, והם אלו שהובילו בסופו של דבר לנפילתם [רש"י, רלב"ג, רש"ר הירש, נתינה לגר].
כיוון שלישי קובע כי ה' אכן דובר, אך דבריו מכוונים כלפי אומות העולם ואליליהם. ה' לועג לאומות ושואל היכן שרי המעלה והאלילים שלהם, לקראת העידן שבו תתבטל עבודת האלילים כליל מן העולם באמצעות מופתים נוראים [ספורנו, ביאור יש"ר, אלשיך].
גישה רביעית ומקורית מייחסת את האמירה לעם ישראל עצמו. לפי פירוש אחד, ישראל הם אלו שמכירים באפסות אלילי הגויים בעת גאולתם [מלבי"ם, חזקוני]. לפי פירוש אחר, ישראל פונים אל ה' מתוך עומק הגלות והשפלות. למרות חטאיהם, הם באים בטענה לפני ה' ומזכירים לו כי הם עדיין מוסרים את נפשם על קדושת שמו, ומצפים לישועתו [אור החיים].
הביטוי צוּר חָסָיוּ בוֹ מתואר כסלע פיזי שבו אדם מסתתר כדי להתגונן מפני פגעי מזג האוויר, כגון חום השמש או צינה. בהשאלה, הסלע מסמל את המשגב והכוח שאליו פנו כדי לקבל הגנה וביטחון מפני הרעה [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג].
יש מי שרואה בכפילות המשמעויות שבפסוק כוונה מכוונת, המאפשרת לקרוא אותו בו זמנית בשני רבדים: הן כתיאור של חורבן המקדש ולעג האויבים כלפי ישראל, והן כביקורת אלוהית עתידית על אומות העולם ואמונותיהם השקריות [העמק דבר].