פסוק החותם את שירת האזינו מציג את תמונת הסיום של ההיסטוריה, שבה ה' מתגלה כדי לגאול את ישראל, לנקום את סבלם בגלות, ולטהר את עמו ואת ארצו.
המילים הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ מתפרשות בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי קריאה לאומות העולם לשבח ולהלל את עם ישראל. לעתיד לבוא יכירו הגויים בצדקתם של ישראל, שדבקו בה' לאורך כל שנות הגלות והתלאות ולא עזבוהו [רש"י, רבנו בחיי, אור החיים, אבן עזרא, רשב"ם, העמק דבר, רלב"ג, דעת זקנים, בכור שור]. לפי גישה זו, המילה הַרְנִינוּ משמעותה מתן שבח, או הכרזה פומבית על גדולת ישראל, מתוך הכרה בצדק האלוהי [ספורנו]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כפנייה לאומות העולם בזמן הגלות, הקוראת להם להתייחס לישראל ברחמים, לשמח את לבם ולא להכביד עליהם את עול הגלות [רש"ר הירש, ביאור יש"ר, אלשיך]. פירוש ייחודי נוסף מציע כי הפנייה גוֹיִם מכוונת למעשה לעם ישראל עצמו, אשר בגלותו מפוזר בארצות שונות ונראה כגויים נפרדים. הקריאה אליהם היא לשמוח, שכן למרות פיזורם, הם נותרו עמו של ה' [שד"ל].
בהמשך, הפסוק מפרט את סיבת השמחה והשבח: כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו. הפרשנים מבחינים כאן בין שני סוגי פגיעות שעברו על ישראל, ועל שניהם יבוא ה' חשבון. דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם מתייחס לפגיעה הפיזית ולשפיכות הדמים ממש, ואילו וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו מתייחס לפגיעה הרכושית והנפשית – הגזל, החמס, המסים הכבדים והעושק שסבלו ישראל מאויביהם לאורך הדורות [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי, ריב"א, צפנת פענח, תולדות יצחק].
סופו של הפסוק, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ, מציג את תכלית הגאולה. משמעות המילה וְכִפֶּר נעה בין ריצוי, פיוס ונחמה [רש"י, מזרחי, חזקוני, מלבי"ם] לבין טיהור וניקוי [אבן עזרא, רבנו בחיי, רלב"ג, שפתי כהן, פענח רזא].
תחביר המילים אַדְמָתוֹ עַמּוֹ זכה למספר הסברים המשקפים השקפות שונות על תהליך הגאולה:
גישה אחת גורסת כי חסרה כאן האות וי"ו, והכוונה היא שה' יפייס ויטהר את אדמתו ואת עמו מכל הצרות שעברו עליהם [אבן עזרא, רבנו בחיי, חזקוני, מלבי"ם].
גישה שנייה הופכת את היוצרות ורואה בעם את הגורם המכפר: עם ישראל, בכך שיעשה שפטים באויביו, יטהר ויכפר על אדמת הארץ מן הדם הנקי שנשפך עליה, שכן כפרה ראוי שתיעשה בידי אדם [אבן עזרא, הטור הארוך, רשב"ם, שד"ל, רא"ש].
גישה שלישית רואה באדמה עצמה את הגורם המכפר על העם: ייסורי הגלות והשממת הארץ, או חורבן בית המקדש, משמשים ככפרה על חטאי ישראל [אור החיים, ספורנו, חתם סופר]. בהקשר זה, מובאת הגישה כי אדמת ארץ ישראל עצמה מכפרת על העם, וכל הקבור בה או יושב בה זוכה לכפרת עוונות, שכן היא נחשבת כאדמת המזבח [רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, תולדות יצחק, שפתי כהן].
ולבסוף, יש המאחדים את העם והארץ למהות אחת: אדמתו היא עמו, וכאשר העם מתנחם וזוכה לכפרה, גם הארץ מתנחמת עמו [רש"י].