הסתלקותו של מנהיג האומה מן העולם אינה מתוארת כסוף פסיבי, אלא כמהלך רוחני מודע של השלמה, התעלות והצטרפות אל שורש הנשמות. הציווי האלוהי המופנה למשה מקפל בתוכו הדרכה מדויקת לגבי אופן הפרידה מן הגוף ומשמעותה.
המילה וּמֻת מנוסחת בלשון ציווי, דבר המעורר את תשומת לב הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר רק בהודעה על המוות הקרב, אלא בבקשה ממשה להתרצות ולהסכים למיתתו, שכן ה' אינו נוטל את נשמות חסידיו בניגוד לרצונם [אור החיים, ביאור יש"ר, קונטרס חיבה יתירה]. קבלת הדין וההסכמה למות נחשבות למשה כקיום מצוות עשה, ובכך הוא עובד את ה' גם ברגעיו האחרונים ומוסיף לעצמו שכר [הכתב והקבלה, אדרת אליהו], וכן הדבר משמש לו ככפרה על חטאו [ספורנו]. מנגד, יש המדגישים כי ציווי כזה, שאדם בשר ודם אינו יכול לצוות על חברו, ממחיש את שלטונו המוחלט של ה' על החיים והמוות ואת יכולתו לגזור מיתה מיידית [רבנו בחיי]. גישה נוספת מסבירה שהציווי הוא מעשי, ומשמעותו שעליו להכין ולתקן את עצמו לקראת קבורתו, שכן הוא עתיד לקבור את עצמו [אבן עזרא, רבנו בחיי, הכתב והקבלה].
מיקום המיתה, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, אינו רק ציון גיאוגרפי אלא סמל לעלייה והתרוממות רוחנית לעולם העליון, השגה שנמנעה ממנו כל עוד נשמתו הייתה כבולה בגוף [אור החיים, שפתי כהן]. מבחינה פיזית, הטיפוס אל ההר נועד כדי למות ולהיקבר בעבר השני של ההר, מול בית פעור, כדי שזכותו של משה תכניע תמיד את חטא פעור של בני ישראל, ולא באותו צד שממנו צפה על הארץ [העמק דבר, אור החיים].
ההבטחה וְהֵאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ מהווה ביטוי ייחודי המאפיין את הסתלקותם של צדיקים. משמעותה היא שנפשו לא תהיה נעה ונדה, אלא תחזור אל מקורה ותיאסף אל צרור החיים יחד עם האבות הקדושים והצדיקים שכמותו [ספורנו, צרור המור, ביאור שטיינזלץ], ואף צדיקי עמו יצאו לקראתו כדי להקביל את פניו [אור החיים]. פירוש נוסף גורס כי משה נאסף למען עמו, כדי שבזכותו יזכה דור המדבר לחיי העולם הבא [אור החיים].
הפסוק משווה את מיתת משה למיתת אחיו: כַּאֲשֶׁר־מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ. חלק מהמפרשים מסבירים כי ההשוואה נועדה לציין ששניהם מתו באותו עונש [בכור שור], ושכשם שישראל לא עסקו בקבורתו של אהרן, כך לא יעסקו בקבורת משה [מלבי"ם]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' מבטיח למשה מיתה זהה למיתה שראה אצל אהרן וחמד אותה בלבו. משה היה זה שהכין את אהרן למיתתו, ראה כיצד הוא עוצם את עיניו ומתיישר בשלווה, ובעיקר ראה כיצד אהרן זוכה לראות בחייו את בנו אלעזר לובש את בגדי הכהונה הגדולה ויורש את כבודו [רש"י, מזרחי, משכיל לדוד]. אף על פי שמשה מת לבדו ולא הוריש את תפקידו לבניו, הדמיון לאהרן מתקיים בכך שכשם שאהרן ראה את בנו ממשיך את דרכו, כך זכה משה לראות את תלמידו המובהק יהושע, שנידון כבנו, תופס את מקומו ומנהיג את העם [ברכת אשר על התורה].