פסוק זה לוכד בתוכו את הטרגדיה של הטבע האנושי וההיסטוריה הלאומית, המציגה את הקושי העצום לעמוד במבחן השפע וההצלחה. התמונה המצטיירת היא של אומה שזכתה לברכה עצומה, אך במקום למנף את השפע להתעלות רוחנית, היא שקעה בחומריות ובמרד.
השם יְשֻׁרוּן נגזר מהמילה "ישר", ומבטא את ייעודו האידיאלי של עם ישראל להגיע לשלמות מוסרית ורוחנית [אבן עזרא, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. דעה נוספת קושרת את השם לשורש "אשורנו" (ראייה), כרמז לאנשי המעלה שזכו לראות את כבוד ה' בהר סיני [רבנו בחיי, ספורנו]. השימוש בשם נשגב זה דווקא כאן הוא אירוני ונועד להעצים את התוכחה: דווקא העם שנועד לגדולות, ואפילו יחידי הסגולה שבו, הם אלו שנפלו והשחיתו את דרכם [רבנו בחיי, העמק דבר].
המילים וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט מציגות דימוי של בהמה מפוטמת הבועטת באדון שמאכיל אותה ודואג לה [ספורנו, בכור שור]. השפע החומרי, שנועד לאפשר לעם ישראל פניות לעבודת ה' ולתיקון העולם, הוביל לתוצאה ההפוכה. מרוב תענוגים, העם נטש את ייעודו ופנה אל שרירות לבו [רש"ר הירש, תורה תמימה].
באמצע הפסוק מתרחש מעבר חד מדיבור בגוף שלישי לדיבור ישיר בגוף שני: שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ. מעבר זה נועד לזעזע את השומע ולהפנות אצבע מאשימה ישירה [ביאור יש"ר], תוך רמיזה לדור המדבר שהתחיל את מגמת ההתרחקות [אברבנאל]. משמעות המילים היא הצטברות של שכבות שומן ועובי, כאשר המילה כָּשִׂיתָ מתארת התכסות מוחלטת בשומן מבפנים ומבחוץ [רש"י, רלב"ג]. הפרשנים מסכימים כי מעבר לתיאור הפיזי, מדובר במטפורה לאטימות שכלית ורוחנית. השקיעה בתענוגות הגוף יצרה "שכבת שומן" על התודעה, שהפכה את העם לגס, טיפש ועיוור לאמת, עד שאיבד את הרגישות הנדרשת כדי להכיר בבוראו [ספורנו, שד"ל, העמק דבר].
כתוצאה מאטימות זו, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ. משמעות המילה היא עזיבה והזנחה. העם עזב את בוראו, או לפי פירוש נוסף, נטש את האל שהעשיר אותו ונתן לו את כל השפע הזה [חזקוני, בכור שור, אברבנאל].
ההידרדרות מגיעה לשיאה במילים וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. המילה וַיְנַבֵּל משמעותה ביזוי, גינוי והתייחסות למשהו כאל דבר נבול שפג תוקפו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכפיות טובה קיצונית, שבה העם משיב רעה תחת טובה. במקום להודות לה', הם טענו שעבודת ה' מביאה רק עוני ושפלות, בעוד עבודת אלילים מביאה שפע [רמב"ן, הטור הארוך]. יש המפרשים את הביזוי כמעשה פיזי של הפניית עורף להיכל ה' [רש"י], ויש הטוענים כי כוונת הפסוק היא שמעשיהם הרעים של ישראל גרמו לחילול ה' בעיני הגויים, שחשבו כי ה' חלש ואינו מסוגל להושיע את עמו [אבן עזרא, רלב"ג]. זווית נוספת ומעניינת מציגה את הביזוי כתפיסה פילוסופית מעוותת שנוצרת מתוך נוחות: בעיתות מצוקה וגלות העם נאחז באמונתו, אך משהגיע לעצמאות ושפע, הוא החל להתייחס לאמונה כאל שריד ארכאי, "נבול" ומיושן שאין בו עוד צורך [רש"ר הירש].