רגע חילופי ההנהגה בין משה ליהושע מקופל בתוך מעמד מסירת שירת האזינו לישראל. מעמד זה אינו רק קריאה פומבית של טקסט, אלא אירוע היסטורי שבו ההנהגה מועברת הלכה למעשה, והתורה נמסרת לדור הנכנס לארץ.
הפרשנים מציינים כי לימוד השירה נעשה במספר שלבים. לאחר שמשה לימד את השירה ליחידי סגולה ולזקני העם, הוא אוסף כעת את כלל ישראל כדי למסור אותה להמון [מלבי"ם, אברבנאל]. הכתוב מדגיש שמשה דיבר בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם, ביטוי המלמד על מסירה עמוקה ואינטימית. משה לא הסתפק בקריאה יבשה, אלא עבר בין השבטים והקבוצות השונות, והחדיר לאוזניהם את סודותיה הפנימיים של השירה ואת משמעויותיה העמוקות [אבן עזרא, העמק דבר, שפתי כהן, רש"ר הירש].
הפסוק מציין כי השירה נאמרה על ידי שניהם יחד: ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן. שיתוף פעולה זה נובע מכך שה' ציווה על שניהם לכתוב וללמד את השירה [רשב"ם, בכור שור, חזקוני]. יום זה, שהיה יומו האחרון של משה, מוגדר בדברי חז"ל כיום של "שתי רשויות" (דיוזגי) – יום שבו סמכות ההנהגה נלקחה ממשה והועברה ליהושע, ושניהם שימשו כמנהיגים במקביל [רש"י, מזרחי, גור אריה].
כדי למנוע זלזול עתידי ביהושע, משה העמיד אותו לצידו כמתורגמן ומשמיע, וכך ביסס את סמכותו של המנהיג החדש עוד בחייו. מאחר שקולו של משה נחלש, יהושע סייע לו להשמיע ולהסביר את הדברים המורכבים לקהל העצום [רש"י, העמק דבר, אברבנאל]. מנגד, יש הסבורים כי משה היה הדובר היחיד, ויהושע רק עמד לצידו כסמל למעמדו החדש [אור החיים].
אחת השאלות המרכזיות בפסוק היא מדוע הכתוב קורא למנהיג החדש בשמו המקורי, הוֹשֵׁ֥עַ, ולא בשם "יהושע" שהעניק לו משה. הפרשנים מציעים לכך מספר כיווני חשיבה:
הגישה המרכזית רואה בכך עדות לענוותנותו העצומה של יהושע. למרות שזכה לגדולה ולסמכות העליונה, דעתו לא זחה עליו. הוא השפיל את עצמו, נותר בענוותו כימי בחרותו, והמשיך לראות את עצמו כתלמיד ומשרת הכפוף למשה [רש"י, רבנו בחיי, שפתי כהן, רש"ר הירש, העמק דבר].
גישה אחרת מסבירה זאת מסיבות פרקטיות והיסטוריות. יש הטוענים כי "הושע" היה שמו המוכר בקרב ההמון, ואילו השם "יהושע" היה ידוע רק לשכבת ההנהגה המצומצמת [אבן עזרא, הטור הארוך]. אחרים מסבירים שהתוספת של האות יו"ד בשם "יהושע" נועדה להגן עליו מעצת המרגלים, וכעת, משתם דור המדבר, לא היה עוד צורך בתפילה זו והוא חזר לשמו המקורי [כלי יקר].
הסבר נוסף קשור לשינוי הסטטוס של יהושע ממשרת למנהיג עצמאי. בעולם העתיק, מלכים נהגו לשנות את שמותיהם של משרתיהם (כפי שנעשה ליוסף ולדניאל). כל עוד יהושע היה משרתו של משה, הוא נשא את השם שרבו העניק לו. כעת, כשהוא מסיים את תפקידו כמשרת והופך למנהיג בזכות עצמו, הוא חוזר לשמו המקורי העצמאי [פענח רזא, בכור שור, חזקוני].