מערכת היחסים הייחודית והבלעדית בין ה' לעם ישראל עומדת במרכזו של ביאור זה. התיאור מצייר תמונה של הנהגה אלוהית ישירה, ללא מתווכים, המתרחשת מתוך בידוד מזהיר והשגחה פרטית. מתוך המקורות עולות שתי שאלות מרכזיות: על מי מוסבת תכונת הבדידות, ועל איזה ציר זמן הפסוק מדבר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתפצלת לשני כיוונים בהבנת המילה בָּדָד:
הגישה הראשונה סבורה כי המילה מתייחסת לה' עצמו. ה' לבדו, ללא כל שותף, הוציא את ישראל ממצרים והנהיג אותם במדבר [רשב"ם, ביאור יש"ר]. בניגוד לשאר אומות העולם הנתונות לשליטתם של שרים ומלאכים, לעם ישראל אין שום שר או כוח עליון מלבדו, והוא לבדו מנהיג אותם [רמב"ן, מלבי"ם, שפתי כהן].
הגישה השנייה והנפוצה לא פחות קובעת כי המילה בָּדָד מתייחסת דווקא לעם ישראל. ה' הנהיג את העם כשהם מבודדים, מובדלים משאר האומות ואינם זקוקים להגנתן או לחברתן [אבן עזרא, שד"ל, מזרחי, רש"ר הירש, בכור שור]. בידוד זה במדבר לא היה מקרי, אלא נועד לעצב את זהותם כאומה המסתמכת ובוטחת בה' בלבד, ללא הישענות על כוחות טבע או עמים אחרים [העמק דבר, פני דוד]. ה' הפך את ישראל לחטיבה אחת מיוחדת בעולם, משום שהם ייחדו אותו בעולם [כלי יקר].
לגבי המילה יַנְחֶנּוּ, הפרשנים מסבירים כי מדובר בהנהגה פיזית ורוחנית. הנהגה זו באה לידי ביטוי בענני הכבוד ביום ובעמוד האש בלילה ששמרו עליהם [אדרת אליהו, בכור שור]. יש המפרשים את המילה מלשון מנוחה, כלומר ה' יושיב אותם בבטחה ובנחת רוח [שד"ל, הדר זקנים, חזקוני].
החלק השני של הפסוק, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר, זוכה גם הוא למספר פירושים המשלימים זה את זה:
מצד כוחו של ה', הפירוש הוא שלא היה כוח בשום אלוהי גויים אחר להראות את כוחו ולהילחם בישראל [רש"י, שד"ל, שפתי חכמים, ברכת אשר על התורה].
מצד מצבו הרוחני של העם, יש כאן תנאי או אזהרה: ההנהגה הייחודית של ה' מתקיימת בתנאי שעם ישראל לא יחזיק בקרבו עבודה זרה [אבן עזרא, כלי יקר, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה דעה ייחודית הגורסת כי כאשר ישנה אחדות מלאה בעם ישראל, ה' ממשיך להנהיג אותם אפילו אם יש ביניהם חטא של עבודה זרה, ואינו מעניש אותם על כך. ברובד פנימי יותר, הכוונה היא לעתיד שבו יתבטל יצר הרע, שהוא בבחינת "אל נכר" השוכן בתוך האדם [אור החיים].
מחלוקת מעניינת נוספת נוגעת לזמן שעליו מדבר הפסוק. בעוד שפשט הכתוב מתאר את הנהגת העבר במדבר, חז"ל ופרשנים נוספים דורשים זאת על העתיד לבוא. כשם שבעולם הזה ישראל ישבו לבדם ולא נהנו מן האומות, כך לעתיד לבוא ה' יושיב אותם לבדם בעולם המחודש, מבלי שלאומות או לשריהן תהיה שליטה עליהם [רמב"ן, חזקוני, נתינה לגר, שפתי כהן].
כדי לגשר בין העבר לעתיד, מוסבר כי דברי משה כאן הם דברי תוכחה. משה מעיד בעם ומזכיר להם את כל ציר הזמן – גם את הטובות שעשה להם ה' בעבר וגם את אלו שהוא עתיד לעשות להם – ומזהיר אותם שסופם לבגוד ולשכוח את שניהם. לכן הפסוק מנוסח באופן שניתן ליישבו גם על מה שהיה וגם על מה שיהיה [רש"י, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד].