רגע לפני פטירתו, משה רבנו ניצב כדי למסור לישראל את שירתו האחרונה, שהיא תוכחה ונבואה לעתיד. במעמד נשגב זה, הוא אינו פונה אל בני האדם בני החלוף, אלא מזמן את הבריאה כולה לשמש כעדה לברית בין ה' לעמו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה בחר בשמים ובארץ לעדים משום שהם קיימים לעולם. בניגוד לבני אדם שימותו ולא יוכלו להעיד בעתיד, השמים והארץ יישארו לנצח ויוכלו להכחיש את ישראל אם יטענו יום אחד שלא קיבלו עליהם את הברית [רש"י, אבן עזרא, כלי יקר]. מעבר להיותם עדים פסיביים, הם אלו שיוציאו לפועל את השכר והעונש: אם ישראל יזכו, העדים יתנו את שכרם – השמים יתנו טל והארץ תיתן יבולה, ואם יחטאו, העדים יהיו הראשונים להעניש בעצירת הגשמים וביבול האדמה [רש"י, רשב"ם, רלב"ג]. גישה נוספת רואה בפנייה אליהם קל וחומר מוסרי: השמים והארץ אינם מקבלים שכר או עונש, ובכל זאת מעולם לא שינו את מנהגם ואת תפקידם בטבע. על אחת כמה וכמה שעל בני האדם, בעלי השכל הנתונים לשכר ולעונש, לשמור על ייעודם ולא לסטות מדרך התורה [רבנו בחיי, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. על דרך הסוד, יש שפירשו כי מדובר בשמים ובארץ הראשונים ממעשה בראשית, שבאים כעת בברית עם ישראל [רמב"ן].
הפרשנים מצביעים על כך שמשה משתמש בשני פעלים שונים כדי לתאר את ההקשבה: האזינו כלפי השמים, לעומת ותשמע כלפי הארץ. ההסבר הנפוץ ביותר, המבוסס על מדרש חז"ל, תולה זאת בקרבתו הרוחנית של משה: ביום מותו, משה היה מנותק מענייני החומר, קרוב לשמים ורחוק מן הארץ. דרך הטבע היא שכאשר אדם מדבר אל מי שקרוב אליו, הוא מבקש ממנו "להאזין" – כלומר להטות את אוזנו מקרוב, ואילו למי שרחוק ממנו הוא קורא "לשמוע" בקול רם. מסיבה זו, הנביא ישעיהו, שהיה במדרגה הפוכה, רחוק מן השמים וקרוב לארץ, הפך את הלשון ואמר "שמעו שמים והאזיני ארץ" [תורה תמימה, רבנו בחיי, שפתי חכמים, חזקוני]. פירוש נוסף מדגיש את ההבדל ברמת הקשב: המילה האזינו דורשת מאמץ, רצון והטיית אוזן, ואילו המילה ותשמע מתארת פעולה טבעית המתרחשת מעצמה. משה פונה לשמים, הנמצאים למעלה, ומבקש מהם להטות אוזן מיוחדת, בעוד שהארץ, שעליה הוא עומד, שומעת את הדברים באופן אוטומטי [אור החיים, מלבי"ם, רש"ר הירש].
הבדל נוסף ניכר בסגנון הדיבור: משה אומר לשמים ואדברה, ואילו לארץ הוא אומר אמרי־פי. הפרשנים מסבירים כי המילה "דיבור" מסמלת שפה קשה ותקיפה, בעוד "אמירה" מסמלת שפה רכה ונוחה. חלוקה זו רומזת לשני רבדים בעם ישראל ובאדם עצמו. מצד אחד, השמים מסמלים את הנשמה הרוחנית, וכן את מנהיגי העם וגדולי הדור. כלפי אלו, הנדרשים לרמה מוסרית גבוהה, משה משתמש בלשון ציווי נוכח ומוכיח אותם בדיבור קשה. מצד שני, הארץ מסמלת את הגוף החומרי, וכן את המון העם הפשוט. כלפיהם משה משתמש בלשון נסתר, פונה אליהם ברכות ובפיוס, מתוך הבנה שהם זקוקים להדרכה סבלנית ונוחה [כלי יקר, אור החיים, צרור המור, אברבנאל]. כמו כן, הבחירה לפנות לשמים תחילה, נובעת מכך שהשמים הם המקור המשפיע והאקטיבי בטבע, והארץ היא המקבלת הפסיבית שמצמיחה את היבול כתוצאה מכך, ולכן הפנייה לארץ היא פועל יוצא ממה שיקרה בשמים [רש"ר הירש].
לבסוף, בניגוד לשירות אחרות בתורה שבהן מוזכר במפורש שם אומר השירה, שמו של משה אינו מופיע בגלוי לאורך השירה כולה. הסיבה לכך היא ששירת האזינו רצופה בתוכחות קשות ובעונשים, ומשה לא רצה ששמו יתנוסס במפורש על דברי פורענות וקצף [ריב"א, רא"ש, הדר זקנים].