רגע לפני פטירתו, מוסר משה רבנו לעם ישראל את צוואתו הרוחנית האחרונה. מעמד זה אינו רק נאום פרידה, אלא מסירת תעודה היסטורית ונבואית המקיפה את עברו, הווה ועתידו של העם, ומקפלת בתוכה את סודות הקיום הישראלי.
הפרשנים עומדים על האופן הפלאי שבו נאמרו הדברים. הביטוי בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל מעורר פליאה, שכן משה היה בסוף ימיו, ומחנה ישראל היה עצום בגודלו. מכאן שהתרחש נס, והדברים נכנסו לאוזני כולם במדויק ושמעו הכל [העמק דבר]. נס זה נועד להוכיח לעם כי ה' הוא המדבר מגרונו של משה, שכן בכוחו הטבעי של אדם לא ניתן להשמיע קול למרחק כה רב [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי משה לא הרים את קולו, אלא דיבר בשקט באוזניהם, כדי שלא ייראה כמי ששמח לאיד על הפורענויות הקשות שעתידות לבוא עליהם [שפתי כהן]. גישה נוספת רואה בביטוי זה רמז לכך שהשירה מכילה סודות עמוקים ונסתרים, ולכן היה צורך לומר אותם ישירות לאוזניהם ולא רק להשמיעם בחלל האוויר [צרור המור].
הפרשנים מסכימים כי אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת מתייחס לפרשת "האזינו" הסמוכה. היא נקראת "שירה" משום שהיא כתובה בתבנית של שיר ונועדה להיות מושרת תדיר בפי העם [רבנו בחיי]. שירה זו נחשבת לגדולה ומקיפה במיוחד, שכן היא כוללת בתוכה את כל התורה והנביאים, ומתארת את השגחת ה' במדבר ובארץ ישראל, את חטאי העם, את הגלות, וכן את הגאולה העתידית בימות המשיח [צרור המור, הדר זקנים, חזקוני, בכור שור]. התוספת של המילה "דברי" באה ללמד על פעולה כפולה, משה דיבר את הדברים בעולם הזה, ובמקביל פעל בדיבור רוחני בעולמות העליונים כדי שהדברים יושלמו שם [שפתי כהן].
מספר פרשנים מתעכבים על השימוש במילה "שירה" בלשון נקבה, לעומת "שיר" בלשון זכר שמופיע במקומות אחרים. גישה אחת מסבירה זאת על רקע היסטורי, ולפיה שירות שנאמרו על אירועי העבר מנוסחות בלשון נקבה כדי לסמל מחזוריות של הריון ולידה. כשם שאישה יולדת וחוזרת להרות, כך ישראל נגאלו בעבר אך חזרו וגלו. לעומת זאת, השיר שיושר לעתיד לבוא מנוסח בלשון זכר, לרמז על גאולה שלמה שאין אחריה גלות לעולם [רבנו בחיי]. גישה אחרת רואה בכך סוד רוחני, לפיו השירה בלשון נקבה רומזת לשכינה ולמידת הדין. משה, שהיה בדרגה עליונה משאר הנביאים, אמר את השירה מלמטה למעלה כלפי ה', ובכך איחד את העולמות [רקנאטי].
סיום הפסוק במילים עַד תֻּמָּם משמעו עד סיומם המוחלט של הדברים [ביאור שטיינזלץ]. הכוונה היא שמשה לא עצר בחלקי התוכחה, אלא המשיך לקרוא עד הפסוקים האחרונים המדברים על נקמת ה' באויבי ישראל ועל נחמת העם, אף על פי שחלקים אלו אינם חלק מ"העדות" וההתראה עצמה [ספורנו]. עומק הדברים בשירה היה כה רב, עד שנדמה כפלא שמשה הצליח לסיימם, והמילים מלמדות שהדברים הושלמו מעצמם מכוח קדושתם הפנימית [צרור המור].