מערכת היחסים שבין הבורא לעם מגיעה לנקודת שבר עמוקה, המתאפיינת בניתוק והסתרת פנים. מצב זה אינו שרירותי, אלא תוצאה ישירה של הפרת אמונים יסודית מצד העם.
המושג הסתר אסתיר מבטא מצב שבו ה' כביכול מתעלם, אינו רואה את המתרחש ואינו נענה לזעקות העם ולתפילותיהם [אבן עזרא, הדר זקנים, בכור שור]. הסתרה זו משמעותה סילוק ההשגחה הישירה והפקרת העם למקרי הזמן ולחוקי הטבע [צפנת פענח]. עם זאת, אין פירוש הדבר שהשכינה נוטשת אותם לחלוטין; היא גולה עמהם, אך ה' מסתיר את פניו מלהושיע ולהציל אותם מצָרותיהם [ספורנו]. גם בתוך ההסתרה, נשמרת הבטחה בסיסית שהעם לא יושמד כליל [שפתי כהן], ויש הסוברים כי ה' ממשיך לאותת להם על גזירות קרבות באמצעות חלומות, כדי שיספיקו להתפלל ולבטלן [תורה תמימה].
הכפילות הלשונית הסתר אסתיר זכתה למגוון התייחסויות. יש שראו בכך הדגשה תחבירית גרידא [אבן עזרא], או ביטוי להסתרה הולכת וגוברת בעקבות המשך החטאים [העמק דבר]. אחרים מזהים בכפילות זו רמז היסטורי לשני חורבנות ושתי תקופות גלות שונות [שפתי כהן, רבנו בחיי]. ברובד הפסיכולוגי והרוחני, הכפילות מצביעה על הסתרה כפולה – מצב שבו העם שוקע כה עמוק בגלות, עד שהוא שוכח כלל שהוא נמצא בחושך, ומתחיל לראות במציאות המעוותת והחסרה מצב טבעי ותקין [חומש קה"ת]. בנוסף, רבים מהפרשנים מוצאים במילים אלו רמז מובהק למגילת אסתר ולתקופתה, שבה הגיעה הסתרת הפנים לשיאה אל מול איום ההשמדה של המן [תורה תמימה, רא"ש, דעת זקנים, נחל קדומים, שפתי כהן].
הפרשנים מתמודדים עם קושי רעיוני בולט: בפסוק הקודם העם מכה על חטא ומודה כי הצרות באו עליו משום שה' אינו בקרבו. מדוע, אם כן, התגובה האלוהית היא הסתרה נוספת? גישה אחת מסבירה כי מדובר בשורת הדין הנוקשה; מאחר שעבודה זרה שקולה לכפירה בכל התורה כולה, העונש החמור מוצדק לחלוטין, ועל העם לשאת במלוא התוצאות גם אם הן נראות קשות מנשוא [אור החיים]. גישה מרכזית נוספת מבהירה כי חרטה שטחית או וידוי שנאמר מתוך לחץ הצרות אינם מספיקים. בגלל חומרת הבגידה, ה' מסתיר כעת את פני הגאולה שלו, והעם ייוושע רק כאשר יגיע לתשובה שלמה ועמוקה באמת [הטור הארוך, רמב"ן, ביאור יש"ר]. מנגד, קיימת דעה ייחודית ההופכת את משמעות הפסוק, וטוענת כי ההסתרה היא למעשה מחילה: ה' מבטיח להסתיר את פניו מן החטאים עצמם ולהתעלם מעוונות העבר, כדי שהווידוי של העם לא ישוב ריקם [הכתב והקבלה].
מוקד החטא מוגדר במילים על כל הרעה אשר עשה, המדגישות כי העם הביא את האסון על עצמו [ספורנו]. שורש הרע טמון בביטוי כי פנה. החטא אינו מתחיל במעשה הפיזי של עבודה זרה, אלא בעצם ההפניה של תשומת הלב והמחשבה לכיוון שלילי [חתם סופר]. זוהי הרעה הגדולה מכולן, שגוררת אחריה שרשרת של חטאים נוספים עד לאובדן דרך מוחלט [אבן עזרא, העמק דבר]. הטרגדיה מתעצמת לנוכח העובדה שבמקום לפנות אל ה' בעת צרה, העם פנה בבקשת עזרה אל עובדי אלילים [ספורנו]. גם אם הפנייה לעבודה זרה נעשתה רק כלפי חוץ ומתוך פחד, ולא מתוך אמונה פנימית, היא עדיין נחשבת לבגידה חמורה המצדיקה את הסתרת הפנים [שפתי כהן].