בימיו האחרונים של משה רבנו, רגע לפני פטירתו בשבעה באדר, הוא משלים את כתיבת התורה. מסורת מדרשית מספרת כי באותו יום משה כתב שלושה עשר ספרי תורה: שנים עשר ספרים חולקו לכל אחד משבטי ישראל כדי שילמדו וישמרו את המצוות, ואילו הספר השלושה עשר נועד להישמר במקום המקודש ביותר [רא"ש, דעת זקנים, רש"ר הירש].
הפסוק פותח במילה לָקֹחַ. רוב הפרשנים מסבירים כי אין זה ציווי רגיל (כמו "קְחוּ"), אלא פועל בלשון הווה או מקור, בדומה למילים "זָכוֹר" או "שָׁמוֹר", והמשמעות היא שמוטל עליהם לקחת את הספר [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. דעה נוספת מציעה שהשימוש במילה זו נובע מכך שעדיין לא הגיעה השעה המדויקת להניח את הספר, שכן משה היה צריך קודם לקרוא באוזניהם את שירת האזינו [העמק דבר].
באשר למיקומו המדויק של הספר, המילים מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית־ה' עוררו מחלוקת ידועה בתלמוד. גישה אחת סוברת כי דף או מדף מיוחד בלט מחוץ לארון הברית, ועליו הונח הספר. מנגד, הגישה השנייה גורסת כי הספר הונח בתוך ארון הברית עצמו, כשהוא מונח לצד לוחות הברית [רש"י, רא"ש, דעת זקנים, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. שורש המחלוקת נובע מההבנה של המילה מִצַּד – האם הכוונה היא מבחוץ, או מן הצד הפנימי של הארון [משכיל לדוד].
הימצאותם של לוחות האבן וספר התורה יחד בארון מסמלת שילוב של שני חיבורים רוחניים: האותיות החקוקות באבן מסמלות את הקשר העצמי והבלתי־ניתק של עם ישראל לתורה, ואילו האותיות הכתובות בדיו על הקלף מסמלות את העבודה המודעת להמשיך את קדושת התורה גם אל תוך חיי החול והשגרה [חומש קה"ת].
הפרשנים מבחינים במעבר דקדוקי בפסוק, אשר מתחיל בלשון רבים (וְשַׂמְתֶּם) ומסתיים בלשון יחיד (בְּךָ). הסיבה לכך היא שהציווי הפיזי של הנחת הספר הופנה אל הלוויים בלשון רבים, אך כאשר הפסוק מדבר על ייעודו של הספר כעד, הוא פונה אל האומה כולה כגוף אחד מלוכד [העמק דבר, ברכת אשר, אבן עזרא].
ייעודו של הספר מוגדר במילים וְהָיָה־שָׁם בְּךָ לְעֵד. ה' ידע שבעתיד העם עלול לעזוב את התורה, ולכן הורה להניח ספר אחד בקודש הקודשים, מקום שאליו נכנס רק הכהן הגדול פעם בשנה. בידוד זה הבטיח שהטקסט יישמר בשלמותו ללא כל תוספת או חיסרון, כך שלעולם לא יתעורר ספק לגבי הנוסח המקורי [ספורנו]. הספר כולו, ובתוכו שירת האזינו, נועד לשמש עדות והתראה נגד המרי והעורף הקשה של העם [רבנו בחיי, אם למקרא]. כאשר ישראל יגלו מארצם, הספר יהווה עדות לעיני כל העולם שה' שמר על בריתו והתרה בעם, והם אלו שפשעו [בכור שור].
לימים, זהו בדיוק ספר התורה המקורי של משה שמצא חלקיהו הכהן בבית המקדש בימי המלך יאשיהו. כאשר קראו בו, המלך חרד משום שהבין עד כמה העם התרחק מהדרך המקורית שמעיד עליה הספר [ספורנו, אם למקרא]. מעבר לעדותו ההיסטורית בארץ, מסורת נוספת מספרת כי המלאך גבריאל נטל את ספר התורה הזה מידו של משה והעלה אותו לבית הדין של מעלה, כדי להעיד על צדקתו של משה בפני פמליית המלאכים, ושם קוראים בו צדיקי מרום [רא"ש, דעת זקנים].