לקראת הכניסה לארץ ישראל, משה נוטע בעם ביטחון לקראת המלחמות הצפויות להם. הבטחה זו נשענת על הזיכרון ההיסטורי הטרי, ומשתמשת בניצחונות העבר כערובה להצלחת העתיד.
ההבטחה הפותחת במילים וְעָשָׂה ה' לָהֶם מכוונת כלפי עמי כנען [ביאור שטיינזלץ]. באשר לאופן שבו תתבצע פעולה זו, קיימות שתי נקודות מבט משלימות. גישה אחת מסבירה כי הניצחון יתרחש באמצעות מנהיגותו של יהושע, ממש כשם שההצלה בעבר התרחשה בימי משה [ביאור יש"ר, בכור שור]. מנגד, יש המדגישים את המעורבות האלוהית הישירה, ומבארים כי ה' הוא שיכה באומות בעצמו. אף אם כיבוש הארץ ייראה לעיתים כמתנהל בדרך הטבע, זהו רק רובד חיצוני, בעוד הפעולה המהותית היא אלוהית [מלבי"ם].
ההשוואה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי נועדה להזכיר לעם את הניצחון על אותם מלכים תקיפים ועוצמתיים, אירוע שהתרחש חודשים ספורים קודם לכן ועדיין חקוק היטב בזיכרונם [ביאור שטיינזלץ].
בנוגע לסיום הפסוק המציין אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם, הפרשנים מדייקים את משמעות ההשמדה. אין הכוונה לכיליון מוחלט של כל פרט ופרט מן האומות [העמק דבר]. עזרתו של ה' מתמקדת בשבירת כוחם השלטוני, אך הוא יותיר במכוון חלק מהם כדי שייפלו בידי בני ישראל. כך מתאפשר לעם לקחת חלק פעיל במערכה ולהיחשב כמי שהכו את האויב בפועל ולכבוש את הארץ [מלבי"ם].