העברת ההנהגה ממשה ליהושע מלווה בהבטחה פומבית לנוכחות אלוהית צמודה. חזרה פומבית זו על דברי החיזוק מעניקה ליהושע לא רק את הסמכות הרשמית למשול, אלא גם את העוצמה והכוח המעשיים הנדרשים לתפקיד [ביאור שטיינזלץ].
משה אומר ליהושע וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, ונמנע מלומר "ה' אלוהיך" כפי שאמר קודם לכן לעם, משום ששמו של ה' אינו מתייחד על אדם צדיק בעודו בחיים, אלא רק על כלל ישראל [אור החיים]. הבטחה זו נועדה להדגיש כי ההצלחה במלחמות אינה תלויה בכוחם הצבאי של ישראל, אלא בה' לבדו, הפועל ללא שיתוף של כוח אחר [אור החיים]. הליכה זו לפני יהושע אינה מתחילה רק עם כניסתו לתפקיד, אלא ה' מתגלה אליו ומדריך אותו עוד בטרם יקבל עליו את השררה [העמק דבר]. יתרה מכך, המילה הַהֹלֵךְ נכתבת חסר (ללא האות ו'), כדי לרמז שה' כבר הלך לפניו בעבר [שפתי כהן].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין ההבטחה שניתנה ליהושע לבין זו שניתנה לעם כולו. בעוד שהשגחת ה' על העם תלויה במעשיהם ומופיעה רק בעת הצורך, הרי שליהושע מובטחת נוכחות אלוהית קבועה, תמידית וקרובה, שתשמע את תפילותיו [העמק דבר, מלבי"ם]. המילים הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ מלמדות שאותה מדרגה עליונה של השכינה ההולכת לפני המחנה כולו, תשרה על יהושע עצמו, והוא ישמש לה כמקום מנוחה. דבר זה מסביר לעם מדוע יש צורך במנהיג בשר ודם גם כאשר ה' הוא זה שלוחם את מלחמותיהם [אור החיים, אלשיך]. תמיכה צמודה זו נחוצה במיוחד ליהושע, שכן בניגוד למשה שפניו האירו כחמה, יהושע נמשל ללבנה המקבלת את אורה מאחרים, ולכן אינו יכול להישאר ללא סיוע אלוהי אפילו לרגע אחד [שפתי כהן].
בהמשך מבטיח משה לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. הבטחה זו מגיעה כהנגדה למצבו של משה עצמו: משה, בהיותו אדם בשר ודם שימיו קצובים, נאלץ לעזוב את העם, אך ה' לעולם לא יעזוב את יהושע כל זמן שיעבוד אותו וידבק בו [בכור שור].
הפסוק נחתם בציווי לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת, כאשר משמעות המילה תֵחָת היא שבירה, כלומר אזהרה שלא להישבר מול הקשיים [שד"ל]. הציווי שלא לפחד נאמר דווקא במקום שבו יש סיבה טבעית ליראה, שכן הקרבה האינטנסיבית לשכינה ולמידת הדין עלולה לעורר חרדה [שפתי כהן, אלשיך]. לכן מובטח ליהושע שקט נפשי עמוק וחוסר פחד פנימי, ביטחון שהוא גדול יותר מזה שהובטח לעם, שכן פחד מעיד על חוסר אמונה וביטחון בה' [מלבי"ם, אלשיך].