אחת לשבע שנים, בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, מתרחש אירוע לאומי כביר בירושלים – מעמד "הקהל". האומה כולה נקראת להתאסף יחד בעזרה כדי לשמוע את קריאת התורה מפי המלך. עיתוי המעמד אינו מקרי; שנת השמיטה, שבה הכל מופקר ואין לאדם בעלות פרטית על יבולו, משחררת את העם מטרדות החקלאות והרכושנות. מצב זה יוצר שלווה, שוויון ואחדות, המכינים את הלבבות להתאספות הכללית [חזקוני, כלי יקר]. מעמד זה נועד לאגד את כל חלקי העם, על כל גווניו, ולהפכם לחטיבה אחת המקבלת על עצמה מחדש את עול מלכות ה׳ באהבה וביראה.
הפסוק מפרט את הקהלים השונים המרכיבים את האספה: הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ.
שילובן של הַנָּשִׁים במעמד עורר דיון נרחב. בעוד שיש מי שסוברים כי גברים ונשים כאחד שומעים ולומדים את התורה כדי להגיע ליראת ה׳ [רמב"ן, ביאור יש"ר], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים יוצרת הבחנה בין תפקידיהם, בהתבסס על הכפילות במילים לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ. לפי גישה זו, האנשים מצווים ללמוד לעומק ולעסוק בפרטי ההלכות (יִלְמְדוּ), ואילו הנשים מצוות לשמוע (יִשְׁמְעוּ) כדי לדעת כיצד לקיים הלכה למעשה את המצוות שבהן הן חייבות, ללא החובה להעמיק בפלפול התלמודי [רש"י, אור החיים, תורה תמימה, מזרחי].
לגבי הבאת וְהַטַּף (הילדים), מתקיימת מחלוקת מעניינת באשר לגילם ולמטרת בואם:
גישה אחת גורסת כי מדובר בילדים בוגרים יחסית, שהגיעו לגיל חינוך. הבאתם נועדה כדי שישמעו, ישאלו שאלות, ויורגלו ביראת שמים [אבן עזרא, בכור שור, משכיל לדוד].
מנגד, הגישה המרכזית, הנשענת על דברי חז"ל, קובעת כי ה"טף" כולל גם פעוטות ויונקים שאינם מבינים דבר. אם כן, מדוע להביאם? התשובה המפורסמת היא: "כדי לתת שכר למביאיהם" [רש"י, גור אריה]. הפרשנים מסבירים זאת מבחינה פסיכולוגית ומעשית: מאחר שהנשים מחויבות לעלות לירושלים, הן ממילא לא היו משאירות את התינוקות לבדם בבית והיו נאלצות לשאת אותם עמן בטורח רב. התורה הפכה את הפעולה הטבעית וההכרחית הזו למצווה מפורשת. כך, ההורים זוכים לשכר גבוה של "מצווה ועושה", ולא רק כמי שעושה פעולה מתוך אילוץ [הכתב והקבלה, נחלת יעקב, ברכת אשר, דברי דוד].
הסבר עמוק נוסף להבאת התינוקות קשור למהות הזמן – הימים שבין יום הכיפורים לסוכות. העם מגיע למעמד זה כחלק מתהליך של תשובה. הבאת ילדים טהורים שלא חטאו נועדה לעורר רחמי שמים, מתוך תקווה שה׳ יקבל את תשובת המבוגרים בזכות הבל פיהם של התינוקות [כלי יקר].
הפסוק מזכיר גם את וְגֵרְךָ, המכוון לגר תושב שחייב לשמוע את האזהרות החמורות מפני עבודה זרה [הכתב והקבלה], או לגוי שעשוי להתרשם מעוצמת המעמד ולהתגייר [אבן עזרא].
חלקו השני של הפסוק משרטט תהליך רוחני מדורג: שמיעה, לימוד, יראה ומעשה. השמיעה הפומבית של התורה בהקהל פועלת בעוצמה על הלב [העמק דבר]. החכמים מבינים את עומק הדברים, ופשוטי העם לומדים מהם [ספורנו]. חוויה לאומית זו מעוררת את הרצון להמשיך ללמוד בבית (יִלְמְדוּ), והלימוד מוביל אל וְיָרְאוּ – יראת רוממות, הבנת גדולתו של ה׳. הפסגה של תהליך זה היא וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת – קיום מעשי של המצוות הנובע מתוך אהבה, יראה פנימית והבנה, ולא כמצוות אנשים מלומדה [מלבי"ם, רש"ר הירש].
בסופו של דבר, עיתוי המעמד בחג הסוכות מבטא את הפיכתם של ישראל ממעמד של "עבדים" (כפי שמשתקף בשנת השמיטה שבה אין להם בעלות על הקרקע) למעמד של "בנים" אהובים, שזכו לכפרה ביום הכיפורים ויוצאים כעת מנצחים ושמחים לקבל את התורה מחדש [אדרת אליהו].