בימיו האחרונים של משה, בטרם יפרד מהעדה, מתבצע אקט תיעודי היסטורי וחותם. משה משלים את כתיבתו הפיזית של ספר התורה, והופך את רצף ההתגלות האלוהית לספר חתום, שלם ונצחי.
הליך הכתיבה של התורה לא התרחש ברגע אחד. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי התורה ניתנה ונכתבה מגילה אחר מגילה לאורך ארבעים שנות הנדודים במדבר, ורק כעת, ביום מותו, חיבר משה את כל המגילות ותפר אותן לכדי ספר אחד שלם [תורה תמימה]. משה אמנם כבר מסר גרסה של התורה לידי הכהנים קודם לכן, אך היא טרם הייתה מושלמת לחלוטין [רמב"ן, הטור הארוך].
הכתוב מדגיש כי משה כותב את הדברים עַד תֻּמָּם, כלומר עד סיומם המוחלט ובשלמות מלאה [ביאור שטיינזלץ], כאשר מילים אלו מתייחסות להשלמת "דברי" התורה כולם [אבן עזרא]. המילה הַתּוֹרָה בפסוק מכוונת בעיקר למצוות, המהוות את יסוד ההוראה לעם [בכור שור].
חלק ניכר מהמפרשים עוסק בשאלה מה בדיוק נוסף לספר בשלב סופי זה כדי להביאו לידי שלמות. רוב הפרשנים מסכימים כי משה הוסיף כעת את שירת האזינו, את פרשת "וזאת הברכה", את הציווי על העלייה להר העברים, ואף את סיפור מותו שלו, כך שהספר הושלם ממש עד המילים האחרונות "לעיני כל ישראל" [רמב"ן, ספורנו, העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. דעה נוספת מציינת כי ההשלמה כללה את כתיבת מצוות הקהל, ובכך נשלמו כל המצוות המעשיות [שד"ל].
להשלמה זו יש משמעות הלכתית ורוחנית עמוקה. התורה אינה יכולה להיקרא בשם זה אלא אם כן היא שלמה לחלוטין ואינה חסרה אפילו אות אחת [צרור המור]. משה חתם את הספר כולו בטרם מותו כדי לקבע את נוסח התורה לנצח, כך שמעתה והלאה איש לא יוכל לגעת בו, להוסיף עליו או לגרוע ממנו [רמב"ן, ביאור יש"ר].
מימד נוסף ופלאי נחשף סביב מהירות הכתיבה ביום זה. ביומו האחרון, משה לא כתב רק ספר אחד, אלא כתב שנים עשר ספרי תורה ומסר ספר לכל אחד משבטי ישראל [שפתי כהן]. מאחר שכתיבת היקף כה עצום של טקסט ביום אחד היא בלתי אפשרית במונחים אנושיים, המילים עַד תֻּמָּם מרמזות כי הדברים הקדושים נכתבו והושלמו כמעט מעצמם, בדרך נס, בדומה למלאכת בריאת העולם והקמת המשכן [צרור המור].
כתיבה ניסית זו נועדה להעביר מסר תיאולוגי מכריע לעם ישראל. משה חשש כי בעתיד יטענו בני ישראל שרק עשרת הדיברות מחייבים לחלוטין משום שנכתבו באצבע ה', ואילו שאר התורה נכתבה על ידי אדם. לכן, הכתיבה הפלאית של התורה כולה ביום אחד הוכיחה לעין כל כי ה' הוא הפועל האמיתי בכתיבת הספר כולו, וכי משה היה רק צינור להעברת הדברים. כדי לקבע תודעה זו, ציווה משה מיד לאחר מכן להניח את ספר התורה השלם בצמוד לארון הברית, ובכך להעיד כי ספר התורה הכתוב בדיו שווה בקדושתו ובתוקפו ללוחות הברית החרוטים באבן, ושניהם יחד מהווים עדות נצחית לעם [אלשיך].