רגע לפני פטירתו, משה רבנו מעלה על הכתב את התורה ומוסר אותה לידי ההנהגה הרוחנית והמעשית של העם, כעדות וכפיקדון לדורות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת מתייחסות לתורה כולה, מספר בראשית ועד לנקודה זו, שאותה משה כתב כשהיא שלמה וגמורה [רמב"ן, רש"י, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מנגד, יש הסבורים כי כתיבה זו מתייחסת ספציפית לספר דברים, הכולל את תמצית המצוות והתוכחות, שאותו העלה כעת על הכתב [אברבנאל], או ל"פרשת המלך" המיועדת לקריאה פומבית [ספורנו]. באותו מעמד, משה לא הסתפק בעותק אחד, אלא כתב שלושה עשר ספרי תורה: שנים עשר ספרים חולקו לכל אחד משבטי ישראל כדי שילמדו מהם, והספר השלושה עשר, שהיה מדויק להפליא וכלל את הניקוד וטעמי המקרא, הונח בארון הברית כספר עזרה מרכזי שנועד למנוע זיופים עתידיים, וממנו הגיהו את ספרי המלכים [שפתי כהן, צפנת פענח, בעלי ברית אברם].
מסירת התורה נעשתה במדורג ולפי חלוקת תפקידים. תחילה מסר משה את התורה אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי – בני שבטו שלו. כאשר ראו זאת שאר העם, הם באו בטענה שגם להם יש חלק בתורה ואין להגביל את הגישה אליה רק לשבט לוי. תגובה זו שימחה את משה, שכן היא הוכיחה את תשוקתם העזה של ישראל לדבקות בה', ובעקבות זאת הוא מסר את התורה גם וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל [חומש קה"ת, משכיל לדוד]. החלוקה לשלוש קבוצות – כוהנים, לויים וזקנים – משקפת את ייעודם: הכוהנים קיבלו את התורה כדי להגות בה יומם ולילה כמורי ההוראה, הלויים קיבלו אותה כדי להורות את המשפטים לעם, והזקנים, שהם חברי הסנהדרין, קיבלו אותה כדי לפסוק הלכה ולדון את העם [אבן עזרא, הכתב והקבלה, אברבנאל]. מתוך סדר הופעתם בפסוק – כוהן, לוי, וישראל – למדו חכמים את סדר העולים לקריאת התורה הנהוג בכל הדורות [תורה תמימה, העמק דבר].
הפסוק מתאר את הכוהנים כ־הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן, תיאור שמעורר קושי, שהרי נשיאת הארון הוטלה בדרך כלל על הלויים בני קהת ולא על הכוהנים. הפרשנים מציעים מספר פתרונות לכך: יש המסבירים כי למרות שהלויים היו הנושאים הקבועים, באירועים היסטוריים מיוחדים – כגון חציית הירדן, הקפת יריחו והכנסת הארון למקדש שלמה – נשאו הכוהנים את הארון בעצמם [רש"ר הירש, בכור שור, חזקוני]. גישה אחרת מפרשת שהכוהנים נקראים "נושאים" משום שהם אלו שהכינו וכיסו את הארון לקראת המסע, ורק לאחר מכן יכלו הלויים לשאת אותו בפועל, כך שהלויים שימשו למעשה כשלוחיהם [מלבי"ם, שפתי כהן]. הסבר נוסף הוא שהתורה נמסרה לכוהנים סמוך לארון משום שהם היו היחידים שהורשו להיכנס פנימה ולהניח את ספר התורה המקורי לצד ארון הברית [מלבי"ם, אם למקרא]. לבסוף, יש הדורשים את נשיאת הארון באופן סמלי, כביטוי לעמלם של בני לוי בנשיאת עול לימוד התורה [העמק דבר].
המסירה לכוהנים ולזקנים נועדה גם למטרה ציבורית קרובה: שימוש בספר זה במעמד "הקהל" בחג הסוכות של שנת השמיטה. במעמד זה, שנועד לשחזר את חוויית קבלת התורה בהר סיני, הועבר הספר מיד ליד – מהכוהנים לזקנים ומהם למלך – כדי שיקרא בו באוזני כל העם, למען ישמעו וילמדו ליראה את ה' [ספורנו, בעלי ברית אברם, אברבנאל].