פסוק זה משלב בין הודעה אישית למשה על מותו הקרב לבין נבואה על עתידה הרוחני של האומה. הפרשנים מציינים כי המילה וְקָם היא בעלת משמעות כפולה, וקריאתה אינה מוכרעת מבחינת פיסוק הטעמים, כך שניתן לחבר אותה לחלקו הראשון של הפסוק או לחלקו השני [תורה תמימה, בכור שור, נתינה לגר, רא"ש].
מצד אחד, ניתן לקרוא את המילה כהמשך לחלקו הראשון של הפסוק: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם. קריאה זו טומנת בחובה נחמה למשה והבטחה על תחיית המתים מן התורה [רבנו בחיי, תורה תמימה, חתם סופר]. ה' מבטיח למשה כי אף על פי שהעם עתיד לחטוא לאחר מותו, אל לו להתייאש, שכן ישנה תקווה ותיקון לעתיד לבוא. בנוסף, המילה הִנְּךָ מבטאת קורת רוח – הבטחה שנשמתו של משה תיגנז תחת כיסא הכבוד בעולם הבא [רבנו בחיי], ואף על פי שגופו שוכב בקבר, השפעתו "תקום" ותמשיך לחיות ולהדריך את העם דרך התורה והשירה שהנחיל להם [שפתי כהן].
מצד שני, הקריאה הפשוטה והמקובלת מחברת את המילה קדימה: וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה. הפרשנים שואלים מדוע משתמש הכתוב בפועל של "קימה" לפני תיאור של חטא ונפילה מוסרית. הגישה המרכזית היא שהקימה מסמלת דווקא הצלחה חומרית, התבססות בארץ ושובע, שיובילו את העם לבעוט ולחטוא [אור החיים]. פירוש נוסף הוא שהעם לא יחטא בסתר או מתוך בושה, אלא בקומה זקופה, מתוך תחושת לגיטימציה וביטחון עצמי [רש"ר הירש]. לחלופין, המילה מצביעה על כך שלא דור המדבר הוא שיחטא, אלא דור חדש ש"יקום" אחריו [אור החיים]. מנקודת מבט נוספת, כאשר תלמידים חוטאים, הדבר נחשב כאילו הם קמים כאויבים כנגד רבם ומפריעים את מנוחתו בקבר [כלי יקר].
הפועל וְזָנָה שאול מעולם הנישואין ומתאר אישה הבוגדת בבעלה. תהליך ההידרדרות מתחיל לרוב כחטא אקראי מתוך השפעת הסביבה הרעה והשכנים, אך מוביל בהמשך לריחוק מה' ולחיפוש מכוון אחר תרבויות שיאפשרו חיים ללא המגבלות והאזהרות של התורה [העמק דבר, ביאור יש"ר].
לגבי משמעות הביטוי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ, קיימות שתי גישות מרכזיות במקורות:
הגישה הראשונה מפרשת שאלו הם פשוט אלוהיהם של הגויים הנוכרים היושבים בארץ [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ריב"א].
הגישה השנייה מציעה פירוש עמוק יותר: אלו הם אלוהים שהם בגדר "נכרים" וזרים לארץ ישראל. בניגוד לשאר ארצות תבל, הנתונות לשליטת שרים, מלאכים ומזלות, ארץ ישראל מונהגת ומושגחת ישירות על ידי ה'. לכן, הכנסת עבודה זרה לארץ ישראל חמורה במיוחד, ומשולה להכנסת אדם זר לתוך ארמונו הפרטי של המלך [רמב"ן, רבנו בחיי, צאינה וראינה]. העם יטעה לחשוב שכדי לזכות בהגנה ובשפע חקלאי בארץ, עליו לעבוד את האלוהויות המקומיות כפי שנהגו תושבי הארץ הקודמים [רש"ר הירש].
המילה בְּקִרְבּוֹ מתפרשת כמכוונת לתוך הארץ עצמה, שכן המילה 'ארץ' מופיעה במקרא לעיתים בלשון זכר [אבן עזרא, חזקוני, רמב"ן], בקרב העמים הנוכרים [שד"ל, ביאור יש"ר], או בקרב ליבו של העם – עובדה המעידה על כך שהתשוקה לעבודה הזרה חלחלה עמוק לתוך פנימיותם, אף על פי שאלוהויות אלו זרות ואילמות אפילו לעובדיהן [צרור המור].
בסופו של התהליך, החטא מוביל לשבר מוחלט: וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. העזיבה מבטאת את נטישת האמונה בלב ואת ההתרחקות מאהבת ה', בעוד שהפרת הברית מתייחסת לעשיית החטא בפועל ולשבירת המחויבות המעשית לתורה ולמצוות [תולדות יצחק, העמק דבר, אבן עזרא].