מעמד הקהל הוא רגע שיא חגיגי בחיי האומה, שבו מתכנסים כלל ישראל לשחזור מעמד הר סיני ולחידוש הברית עם ה'. מצווה זו אינה מיועדת רק להקניית ידע בסיסי, שכן לימוד התורה נעשה בשגרה, אלא מטרתה ליצור התעוררות רוחנית עמוקה שמתרחשת אחת לשבע שנים, זמן שמעצם טבעו הנדיר מעורר את לב האדם [רש"ר הירש, מלבי"ם].
הציווי נפתח במילים וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם. משה מצווה את הכהנים ואת זקני ישראל, ויש הסוברים שגם את יהושע [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. שיתוף הכהנים והזקנים נועד ליצור סדר היררכי שבו הכהנים מוסרים את ספר התורה למלך, והוא זה שקורא בו בפני העם. בכך מתאחדים כתר הכהונה וכתר המלכות כדי לשרת את כתר התורה, שהוא הגבוה מכולם [מלבי"ם, אלשיך].
זמן הקריאה מוגדר היטב: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה מִקֵּץ משמעותה סוף, כלומר תום מחזור שבע השנים, והכוונה היא לתחילתה של השנה השמינית [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, אבן עזרא, חזקוני]. גישה ייחודית מציעה כי המילה בְּמֹעֵד אינה מציינת רק חג, אלא משמעותה הסרה וסילוק, כלומר מיד עם חלוף והסתלקות שנת השמיטה [הכתב והקבלה]. התורה משתמשת בשלושה ציוני זמן שונים (מקץ שבע שנים, שנת השמיטה, חג הסוכות) כדי לדייק את המועד ולשלול אפשרויות אחרות, כגון ספירה מקרית של שבע שנים, או קיום המעמד במועדים אחרים כמו ראש השנה או פסח [תורה תמימה, הכתב והקבלה, העמק דבר].
נשאלת השאלה: מדוע התורה קוראת לשנה השמינית שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה? הפרשנים מסבירים כי אף על פי ששנת השמיטה כבר הסתיימה בראש השנה, דיני השביעית עדיין נוהגים בתבואה שהביאה שליש מגידולה לפני תום השנה, וכן בספיחים (גידולי פרא) ובקציר היוצא מן השנה השביעית אל השמינית [רש"י, שפתי חכמים, תורה תמימה, חזקוני]. בנוסף, שביתת הארץ ניכרת באופן הבולט ביותר דווקא בחג הסוכות של השנה השמינית, משום שלא קדם לו כל קציר ואסיף [העמק דבר].
הבחירה לקיים את המעמד דווקא בְּחַג הַסֻּכּוֹת נושאת משמעויות מעשיות ורוחניות כאחד. מבחינה מעשית, בשל שנת השמיטה, העם כולו משוחרר מעבודות האדמה. התבואות נאספו, אין חריש וקציר, ודעתם של האנשים, הנשים ואפילו הטף פנויה לחלוטין להתבונן ולהקשיב לדברי התורה [בכור שור, ביאור יש"ר, הדר זקנים, מלבי"ם].
מבחינה רוחנית, חג הסוכות מזכיר לאדם את ארעיות חייו בעולם הזה, כשם שהסוכה היא דירת עראי [שפתי כהן]. יתרה מכך, שנת השמיטה נועדה להזכיר לישראל כי הארץ שייכת לה', תזכורת שעלולה לעורר תחושה שמעמדם הוא כשל עבדים חסרי נחלה. אולם, חג הסוכות, שבו ישראל יוצאים זכאים בדין של הימים הנוראים, מוכיח שמעמדם הוא כשל בנים אהובים שה' מוחל על עוונותיהם [אדרת אליהו, מלבי"ם].
הקריאה מתבצעת בעזרת בית המקדש, מקום שמסוגל להתרחב בדרך נס ולהכיל את כל העם, כך שכולם יוכלו לשמוע את קול המלך ישירות [אלשיך, רבנו בחיי]. הדרישה להקהיל את כולם כוללת גם את תלמידי החכמים שכבר בקיאים בתורה. עליהם לשמוע את הדברים בענווה וללא קוצר רוח, ממש כשם שה' מאזין לתפילותינו שלוש פעמים ביום אף שכבר שמע אותן [אלשיך]. נוכחותם של הילדים הקטנים, שאינם מבינים את הנאמר, נועדה לזכות את הוריהם (ובמיוחד את האימהות הטורחות בהבאתם) בשכר רב, שעיקרו הוא הברכה שילדיהם יגדלו להיות יראי ה' ולומדי תורה [שפתי כהן, אלשיך].