ברגעי חתימת הברית ולאחר סיום נאומיו הפומביים, מנהיג האומה יוזם פרידה אישית ומרגשת מצאן מרעיתו. רגע לפני העברת שרביט ההנהגה, הוא פונה אל העם במהלך המשלב ענווה, תוכחה ועידוד לקראת העתיד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה מתארות הליכה ממשית. לאחר שמעמד הברית הסתיים והעם התפזר לאוהליו, יצא משה ממחנה הלוויה אל מחנה ישראל [רמב"ן, אברבנאל, ביאור יש"ר, רבנו בחיי, מלבי"ם]. הוא עבר משבט לשבט ומאוהל לאוהל כדי לכבד את העם, להיפרד מהם כדרך שאדם נפרד מחברו, ולנחם אותם על מותו הקרב כדי שלא יפחדו מהמלחמות העתידיות [אבן עזרא, צאינה וראינה, חזקוני, פני דוד, צרור המור].
הפרשנים שואלים מדוע משה הוצרך לטרוח וללכת בעצמו, במקום לאסוף את העם אליו באמצעות חצוצרות כפי שעשה תמיד. התשובה לכך היא שביום פטירתו ניטלה ממנו שררתו, החצוצרות נגנזו, והתקיים בו הכלל שאין שלטון ביום המוות. הגיע זמנו של יהושע למלוך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה [חזקוני, הדר זקנים, פני דוד]. הליכה זו ביטאה את ענוותנותו העצומה של משה, שמחל על כבודו המלכותי [כלי יקר, שפתי כהן, צרור המור], וכן את רצונו לזכות בשכר על עצם טרחת ההליכה לקיום המצווה [צאינה וראינה, שפתי כהן]. בנוסף, משה הלך בזריזות לכל אורכו ורוחבו של המחנה כדי להוכיח לעם שפיזית כוחו עדיין במותניו, ולהבהיר שמה שיאמר להם בהמשך כי אינו יכול עוד לצאת ולבוא, אינו נובע מחולשה גופנית אלא מגזירת ה׳ שאסר עליו להמשיך להנהיג [כלי יקר].
לצד הפירוש הפיזי, יש המבארים את ההליכה במשמעות רוחנית או מטפורית. ההליכה מבטאת את רוח החיים ונשמתו של משה שהחלה להסתלק ממנו כדרך הצדיקים לקראת פטירתם [אור החיים], או שהמילה מסמלת התעוררות לפעולה [ספורנו], וכן הליכה שמשמעותה התחזקות והתעצמות [שד"ל].
באשר לתוכן דבריו, אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חלק מהפרשנים מסבירים כי הכוונה היא לדברי החיזוק והעידוד המופיעים מיד בהמשך, הנוגעים לכניסה לארץ ולהנהגת יהושע [רלב"ג, בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. לעומתם, אחרים רואים בכך דברי תוכחה, מוסר וקריאה לתשובה ולשלום. משה הלך מאוהל לאוהל משום שאדם חוטא אינו ממהר ללכת לרופא הנפשות, ולכן החכם והרופא צריך ללכת בעצמו אל החולה כדי לעוררו ולדבר על לבו [כלי יקר, מנחת עני, נחל קדומים, פני דוד].
הפנייה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל טומנת בחובה שינוי מהותי באופן העברת המסר. בעוד שבעבר קולו של משה היה נשמע באורח נס בכל המחנה בבת אחת, כעת, עם התקרב מותו, החלה מעלתו הנבואית להתמעט והוא נאלץ לעבור פיזית בין כולם כדי שדבריו יישמעו [העמק דבר]. עם זאת, חרף העובדה שזהו יומו האחרון, משה שמר על כוחו השכלי והגופני כדי לדבר את כל הדברים הנדרשים עד סוף התורה [אור החיים]. ביום זה, שהוא בדיוק יום הולדתו המאה ועשרים, נסתתמו ממנו מעיינות החכמה בדרך נס, כדי שלא יצטער על פטירתו וכדי לפנות את הדרך להנהגתו של יהושע באהבה וללא קנאה [רבנו בחיי, כלי יקר, הדר זקנים].