תחשבו על רגע שבו הייתם צריכים להיפרד מחברים טובים או מאנשים שאתם אוהבים. איך הייתם בוחרים לעשות זאת? האם הייתם קוראים לכולם יחד או ניגשים לכל אחד באופן אישי כדי לומר מילה טובה?
משה רבנו נמצא ביומו האחרון, בדיוק ביום ההולדת המאה ועשרים שלו. הוא יודע שהגיע הזמן לסיים את תפקידו ולהעביר את ההנהגה ליהושע. המילים וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה מתארות לנו שמשה לא נשאר במקומו ולא אסף את העם אליו בעזרת חצוצרות כפי שעשה תמיד. במקום זאת, הוא קם והלך בעצמו מאוהל לאוהל וממשפחה למשפחה. הוא עשה זאת מתוך ענווה גדולה, כדי לכבד את העם, להיפרד מהם פנים אל פנים כמו חבר קרוב, ולהראות שהוא מפנה את מקומו ליהושע באהבה.
בזמן ההליכה הזו משה אמר להם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אלו היו דברי חיזוק ועידוד חשובים. הוא רצה לנחם אותם ולהבטיח להם שאין להם ממה לפחד לקראת הכניסה לארץ ישראל.
משה הקפיד לעבור בזריזות ולפנות אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. ההליכה המהירה שלו ברחבי המחנה הוכיחה לכולם שהוא עדיין אדם חזק ובריא. כך העם הבין שהסיבה שמשה מסיים את תפקידו אינה חולשה בגוף, אלא משום שכך ה' גזר וקבע. משה נפרד מהעם האהוב שלו כשהוא משאיר להם מסר אחרון של אומץ ותקווה לקראת העתיד.